אני יודעת שפעם היית גאה בי, אז שמחאו לי כפיים. גם אני הייתי גאה בי.

ועכשיו אף אחד לא גאה בי ובטח שלא מוחא לי כפיים.

אני מתארת לעצמי איך מרגיש בן זוג של שחקנית מצליחה. הוא בטח גאה בה כל כך. וכולם אומרים לו שיש לו את האישה המדהימה בעולם וכולם רוצים להיות הגבר שאותו השחקנית המדהימה הזאת בחרה. איתו היא מבלה לילה לילה.

אבל מה קורה שמסתיימת הופעת הבכורה ונגמרות מחיאות הכפיים? ואז עוברת תקופה והסרט יורד מהמסך. והשחקנית הגדולה הזאת פתאום לא מקבלת תפקיד. חודשים על חודשים שהיא מקבלת "לא צריך כרגע", או "ממש בקרוב" ופתאום כבר אין תמונות שלה בפתיחות נוצצות, אלא דוקא כאלה שבהם היא לובשת בגדים פחות מחמיאים ומתחתם כתובית מרושעת הרומזת על הזמן העודף שלה. והטוקבקים ממהרים להוסיף גם את המשקל העודף. מה קורה אז? האם אז בני הזוג שלהן ממשיכים להיות גאים בה? אני לא יודעת. אף פעם לא הייתי שחקנית מפורסמת. רק פעם או פעמיים מחאו לי כפיים ואני יודעת שהגוף שלי התמלא בכזה אושר שרק מי שחווה אותו יכול להבין. היה לי מספיק אושר לחלוק עם כל מי שרק יבקש. ולא הייתי צריכה שאף אחד אחר יהיה גאה בי כי אני הייתי כל כך גאה בעצמי.

ועכשיו שאני חושבת על זה, תמיד יש שיא. ואחריו שפל. או סתם ישורת. ועוד שיא ועוד ישורת. ואז מה? גאים שאתה בשיא ונזכרים איך היית פעם בשפל? מתרפקים על מחיאות הכפיים ומפנים בשאט נפש את הראש מחוסר האונים והבלבול?

זה אומר בעצם שיש לפחד תמיד מהנפילה הבאה שתבוא בלי שום ספק. רק שהיא לא חייבת להיות כואבת, אם פשוט יודעים שלאחר מחיאות הכפיים גם אם הם יימשכו על תקופת נצח, תבוא הדממה. וגם אם היא תהיה קצרה היא תרגיש כמו נצח אבל היא תהיה אפשרית אם נדע לקבל אותה. אם נדע למחוא לעצמינו כפיים גם שאף אחד אחר לא מוחא. גם אתה וגם אני.