אלוהים, האל האחד והיחיד, הכל יכול, עמד על הבמה, מול קהל מצומצם למדי, וקפא. אחרי מעט בדיחות על האסונות האחרונים, ובדיחות נוספות על מצב האנושות בכלל, אלוהים הבחין כי אף לא צחוק אחד נשמע בקהל. כחכוח קל בגרון, שיעול רב-משמעות, אך לא צחוק. מישהו אפילו העז לצעוק לו לרדת מהבמה כי הוא גרוע, וריבון העולמים שקל לרגע לאייד אותו, אבל בסוף החליט שלא. לא בגלל שהוא לא יכול, כי הוא יכול, הוא יודע שהוא יכול, אבל פשוט לא בא לו.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה, הוא ידע את זה. נכון, בפעם הקודמת מישהי נקרעה לו מצחוק מקדימה, אבל הוא יודע שזה בגלל שהיא דיברה באוזניית הבלוטות' שלה ולא שמה לב כלל להופעה.
"עולם של אנשים משעממים ויבשושיים יצרתי כאן, מה לא מצחיק בצונאמי?" אמר לגבריאל לאחר שחזר לביתו בשמיים, "זה גל עצום של מים שמגיע וסוחף את כולם! אתה יכול לדמיין לעצמך אותם מתרוצצים להם: 'הצילו! מים!'", חיקה אלוהים בצורה לא משכנעת גבר אחד ששיעשע אותו במיוחד, "אתה מבין? זה מצחיק כי אנשים אוהבים מים, ופתאום עכשיו הם מפחדים מהם!" אמר ה' וצחק מבדיחתו. גבריאל צחק גם כן, צחוק מנומס אך לא משכנע במיוחד.
"אתה לא חושב שזה מצחיק, יא כרוב?", אמר וצחק שוב, "'יא כרוב!', וואי, אני חייב לרשום את זה." ציחקק לעצמו, מחה דמעה מעינו וכתב באמצעות האייפד שלוש החבוט שלו.
"תשמע...", החל לגמגם גבריאל, "אתה יודע... אותי זה מצחיק..."
"מה, לא יצחיק אותם?" בוא נבדוק. "היי, את!" קרא האל לאחת הנשמות שהסתובבו בגנו, "צ'מע בדיחה." אמר והושיב לפניו את הנשמה האומללה והופיע מולה עם כל החומר הטוב שלו, הוא סיפר לה על הצונמי, ועל רעידות האדמה, ואיך שהם קשורים. הוא סיפר לה על אסון התאומים, ואיך כל הרעיון היה לעשות כאילו דה-ז'ה-וו, שאחד המטוסים מתנגש בבניין ומייד אחריו אחד נוסף מתנגש בבניין זהה, ואז אנשים היו אומרים: "היי, זה לא קרה לפני רגע?". הוא סיפר לה על הסרטן, על האיידס ועל האלצהיימר, וכשהגיע לתאונות הדרכים פרצה הנשמה בבכי.
"אני לא מבין, מה היא עושה?" שאל השם את גבריאל.
"היא בוכה, אדוני."
"בוכה? נשמות לא אמורות לבכות בגן-עדן, הן אמורות להיות מאושרות. תפסיקי תיכף ומייד!" הרעים בקולו, והנשמה מיררה אף יותר בבכי.
"הנשמה הזו הייתה איש שמת בתאונת דרכים, והיא השאירה מאחוריה בן ואשה. נגעת בנקודה רגישה, אדוני." אמר גבריאל, והוסיף לאחר שאזר אומץ, "אתה נוגע בהרבה נקודות רגישות. יש לך חוש הומור... שונה."
"בגלל זה הם לא צוחקים מהבדיחות שלי?" תהה אלוהים בקול.
"אני חושש שכן אדוני," אמר גבריאל והחווה לעבר מגירת הפתקים העצומה בהאשמה, "אם רק היית מסתכל על הבקשות מפעם לפעם, אולי היית מבין שהם במשך אלפי שנים מבקשים ממך להפסיק, שזה לא מצחיק."
"אולי באמת כדאי שאתחיל לקרוא את הבקשות קצת, תעזור לי?"
"בוודאי, אדוני."
"תמצא לי את הבקשות של הבן של הנשמה הזו ושל אימא שלו, אני חושב שנתחיל בהן."
מוקדש לשירליונת, שעשעת אותי וריגשת אותי בו זמנית :).
פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים: http://thirtyminutesblog.blogspot.com |