אתמול אבי ואלוהים הלכו מכות בכיתה, והמורה חיה הפרידה ביניהם ואמרה לשניהם לעוף למנהלת. כולם יודעים שלאלוהים לא יקרה כלום, כי הוא אלוהים, אבל גם לאבי לא יקרה כלום, בגלל שהוא הבן של אבא שלו. הם תמיד כאלה, אבי ואלוהים, וזה תמיד נגמר אותו הדבר: אבי מבקש משהו מאלוהים, אלוהים אומר לו שהוא לא רוצה לתת לו, ואז אבי מקלל אותו ואומר לו שהוא לא שווה כלום, ואז אלוהים מתעצבן ומרביץ לו. אלוהים תמיד מרביץ, לכל הילדים בבית-הספר, ולפעמים אפילו למורות, אבל אף פעם לא עושים לו כלום כי הוא אלוהים, ומותר לו.
אחרי ההפסקה ראיתי אותם יושבים על המדרגות ליד מגרש הכדורסל, הם דיברו ביניהם על משהו ואבי נראה כאילו הוא שוב הולך להתעצבן על אלוהים, אז הלכתי לשם כדי להפריד ביניהם.
"בוא נשחק קצת כדורסל." הצעתי, ולרגע פניו של אביו נרגעו, אבל אחרי דקה חזרו והתרגזו.
"איזה נשחק? הוא כל הזמן מרמה."
"אני לא," אמר אלוהים, "אני פשוט ממש ממש טוב בזה."
"כן, כמו שאתה תמיד מוציא מאיות כי אתה 'פשוט יודע', מאיפה אתה יודע? אתם סתם רמאי!"
ראיתי שאלוהים נעלב, כולם בכיתה קוראים לו רמאי, הם אומרים שהוא תמיד מצליח בלימודים בלי ללמוד, וכשמעבירים לו פתקים ומתחננים שיעזור במבחן, הוא מתעלם, כאילו הוא לא מקשיב בכלל.
"אני לא רמאי." משך אלוהים בכתפיו ושילב את ידיו על חזהו, וכולם ידעו שכשהוא מחליט משהו, אי אפשר להתווכח איתו. כולם חוץ מאבי, שלא היה אכפת לו.
"כן אתה כן, אתה רמאי ושקרן," הטיח אבי באלוהים, ואפילו דחף אותו כדי להבהיר נקודה, "לא כייף להיות חבר שלך."
אי אפשר להאשים את אבי, אלוהים באמת מרגיז, הוא תמיד מנצח בכדורסל, רץ יותר מהר מכולם, מנצח בקלפים, שש-בש, דמקה, במשחק הזה במחשב שצריך לקפוץ מקורה לקורה עד שמגיעים למעלה, ואף אחד בעולם לא הצליח עדיין, חוץ מאלוהים, שלא סיפר על זה לאף אחד חוץ ממני, כי הוא ידע שרק ישנאו אותו יותר.
אלוהים דחף את אבי בחזרה, ותוך כמה רגעים הם שוב התגלגלו על הרצפה והרביצו אחד לשני, אבי נתן סטירה לאלוהים ואלוהים בעט לו ברגל, ואבי משך לו בשיער ואלוהים ירק לו בפרצוף, וככה הם המשיכו עוד איזה כמה דקות עד שאלוהים דחף את אבי קצת יותר מדי חזק והראש שלו פגע בברזיה וירד לו מלא דם, והוא לא זז בכלל.
אלוהים התחיל לבכות ואני לא ידעתי אם ללכת לקרוא לאחד המורים או להישאר איתו ולהרגיע אותו, אבל אלוהים החזיק לי את היד וביקש ממני להישאר.
"אתה יכול לשמור סוד? שאף אחד לא ידע, טוב? מבטיח?"
"מה סוד עכשיו?" צעקתי בפניקה, "תראה כמה דם יורד לו!" ובאמת ראיתי שאפילו אלוהים החוויר קצת כשראה את שלולית הדם הענקית שהתמלאה מתחת לראש של אבי.
"מבטיח?" אלוהים שאל אותי, הוא כבר היה לחוץ ותפס לי ביד קצת חזק מדי.
"מבטיח, מבטיח, אבל מהר, חייבים לקרוא למישהו."
אלוהים אמר לי להסתכל טוב טוב ונקש באצבעותיו על ראשו של אבי, ואבי קם מהרצפה, מהראש שלו כבר לא ירד דם, וגם השלולית שהיתה על הרצפה נעלמה, אבל החולצה שלו היתה עדיין מלוכלכת.
אבי הסתכל על אלוהים בפחד, שהתחלף מהר מאוד לכעס ואז לשנאה, "לא רוצה לדבר איתך בחיים!" צעק עליו, וברח משם.
לא הצלחתי לדבר הרבה מאוד זמן, פשוט בהיתי באלוהים וחשבתי מה אמורים לעשות עכשיו, עד שהוא הפר את השתיקה.
"אתה יודע שאתה החבר היחיד שלי כאן, היחיד שתמיד דיבר אליי ותמיד הקשיב בחזרה."
לא הצלחתי לענות לו חזרה, ואפילו נעזרתי ביד שלו כדי לשבת על הברזלים, ואלוהים התיישב לידי בשתיקה. המשכנו לשתוק לאורך כל הלימודים, וגם בדרך הביתה, עד שלפני שהלך הביתה, החלטתי שאני חייב לשאול אותו.
"תגיד... איך עשית את... את זה?"
"את מה?" ענה לי אלוהים, אבל ראיתי לו בעיניים שהוא הבין, אז שתקתי. אלוהים התחיל ללכת בשביל שהוביל לחדר המדרגות בבניין שלו כשלפתע נעצר, הסתובב אליי והביט בי, כאילו שוקל דבר מה, ואז משך בכתפיו.
"רימיתי." ענה לי בחיוך מתנצל, והמשיך אל ביתו.

פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים:

http://thirtyminutesblog.blogspot.com