ערב קייצי, אבטיחים קרים, מפגש חברים עם גיטרות בדירה הענקית של שניר וגילי אמסלם במודיעין. קראנו להם "היפה והחיה". 
היא - בשל יופיה המרוקאי המהמם, מבטה החודר וגיזרתה המשגעת.

ושניר - ... כמה שהיא היתה יפה, ככה הוא לא היה ...

יוחאי ליהט בגיטרה. אי אפשר היה לעקוב אחר מהירות אצבעותיו. כשהיה פורט, הבנות היו הרוסות.
רונית משביתת השמחה, ניקבה את כתפי באצבעה ובקשה, שאקפיץ אותה לרחובות ויובל בטוב לב פתאומי, הציע את מכוניתו, מזהיר שיש בה מעט דלק. הוא העביר את ידו על קרחתו, לא מעלה בדעתו, שב-12 השעות הקרובות, ישאיר עליה אינספור סימני אצבעות עצבניים.
** 

המוסיקה במכונית היתה שמיימית, מהסוג שלצליליה מתרגלים את הקסם,  שבו מכניסים אויר קר מהאף ומוציאים אותו חם...

למרות שדגדג לי באצבעות להפתיע את יובל ולערבב דלק עם סולר, הקפדתי למלא דלק של 95 אוקטן, אך ההפתעה האמיתית הגיעה ליובל ממקום אחר ובלתי צפוי...

**
הנסיונות להכניס את הקוד ולהתניע את הרכב עלו בתוהו וכך הנסיונות להשיג את יובל. נגינתו של יוחאי בלעה את צלילי הנייד של יובל. התקשרתי למודיעין -144 בתקווה שצלילי הטלפון של בזק יהיו חזקים יותר .

המרכזנית האדיבה טעתה ונתנה מספר של אמסלם אחר, שישן את שנתו השלווה באותו רחוב, לא רחוק.

וכך ב- 3.00 לפנות בוקר, צלצל הטלפון בביתו של אדון אמסלם, שבמקרה חטפו לו באותו היום את הארנק. 

לאמסלם לא היה ספק, שאני מתקשר אליו ב-live בעיצומה של פריצה ושהוא מדבר עם חוטף הארנקים מהבוקר. המשפט האחד שאמרתי בדיבורית, הטריף אותו לגמרי:

"תן לי דחוף את יובל, הכנסתי את הקוד המדויק של הרכב והוא בכל זאת לא מתניע". 

הוא צרח "תחזיר לי את הארנק, אתה שומע, תחזיר לי את הארנק". לא הבנתי למה האיש עם האנרגיות הרעות, צורח עליי ועניתי: "לא רוצה, ובטח לא אחרי שצרחת עליי "  

ניתקתי את השיחה, מתפוצץ מצחוק ואומר לרונית ההמומה :  

"להאשים אותי בחטיפת ארנקים ? את זה עוד לא אמרו לי"  

** 

כיביתי את הדיבורית במכוניתו של יובל. לא מעלה בדעתי שפעולה זו סבכה את העניינים יותר ויותר, השיחות מרגע זה עברו לנייד של יובל...

וכך אחרי שקבלנו הסבר מקרי, שכדי להתניע, יש להקיש את הקוד כשהמפתח מחוץ לסוויצ' ופרצנו במחרוזת שירי מולדת, התקשר אמסלם למספר שהופיע לו על הצג, כשיחה מזוהה.
יד המקרה, יוחאי כיוון את הגיטרה, נפלה דממה, הנייד של יובל צלצל, וכך כולם שמעו פתאום את אמסלם צורח על יובל, שלחץ במיקרה על הספיקר:

 "אתה שומע, יא זבל, תחזיר את הארנק, אתה שומע תחזיר את הארנק".
יובל שלא הורגל לצעקות וודאי לא אחרי מדיטציה ונגינה מרגיעה,
ענה: "לא רוצה, ובטח לא אחרי שצרחת עליי". הוא ניתק את השיחה והמשיך לשיר, מתעלם מהצלצולים האינסופיים.

** 

כשחזרתי לביתם של "היפה והחיה", כולם היו מכונסים סביב יובל  מנסים להרגיעו.

אמסלם בירר, לפי ה"שיחה המזוהה" מי בעל הקו והודיע ליובל ההמום, שאם עד הבוקר לא יוחזר, הארנק עם כל הכסף, הוא יגיש תלונה במשטרה ויפרסם בכל האזור, שבית הספר לשחייה שלו, הוא רק כיסוי לעיסוקו האמיתי - ניהול רשת של גנבי ארנקים ופורצי מכוניות.

** 

התהלכתי בבית, משועשע מהסיפור, מנסה להבין למה דורשים מיובל להחזיר ארנק. מתפעל מצרוף המיקרים ההזוי, מהשחר העומד להפציע ומיובל המבולבל. בחרתי את הרגע, ניגשתי ואמרתי ליובל בשקט את המילים, שכמעט הטריפו אותו:

"תצ'מע, תחזיר לאדון אמסלם את הארנק, תתנצל ותסגור עניין בלי לערב משטרה.
מה אתה צריך להסתבך ? תחזיר לו בבוקר את הארנק וזהו."

יובל הסתכל בי המום, לא מבין מאיפה הוצאתי את הטקסטים האלה ואיך המילים לא נשברו לי בפה.

**

חיברתי בין הדברים ותארתי ליובל את צרופי המקרים.

"תרפה, אני אטפל בזה בבוקר, ואסביר לאדון אמסלם מה שקרה. מקסימום תתן לו חצי מהכסף שמצאת בארנק", לא התאפקתי ושילחתי חץ אחרון.

 **

בבוקר ניסיתי להסביר לאמסלם את הטעות ולמנוע את הגשת התלונה. הוא לא היה מהמקשיבים, וצרח שוב את הטקסטים המוכרים "תחזיר את הארנק, תחזיר את הארנק".

אחרי 5 דקות התקשרתי שוב ועכשיו אני צרחתי עליו:

"תשמע יא חתיכת חצי מפגר, אתה לא לבד, האנושות מתפתחת.
יש עוד שתי משפחות בשם אמסלם ברחוב שלך.
אתמול היה  מיפגש חברים בבית מס' 44. ב-144 טעו, ובלילה נתנו לי את האמסלם הלא נכון.
אין ליובל שום קשר לארנק שלך. 3 דקות מעכשיו, אחרי שאתה שותה כוס מים קרים ונרגע, תתקשר אליו ותתנצל שחשדת, שהוא  מנהל תעשיה של חוטפי ארנקים ופורצי מכוניות, זה ברור לך או לא ? " צרחתי עליו וניתקתי. 

תוך 10 דקות התקשר אדון אמסלם ליובל לאחר שברר מה שברר, כולו נופת צופים והתנצלויות.

 ***

"אי אפשר להשאיר אותך רגע לבד", אמרתי ליובל,

"מה היית עושה בלעדיי, רק נסעתי להקפיץ מישהי הביתה ותראה איך אתה מסתבך..."