כמעט 3 שנים, מאז אותו בוקר שישי, עת הטלפון צלצל....."בוקר טוב....מ' בחדר לידה". כל כך התרגשתי, לא ידעתי את נפשי...פתאום מצאתי עצמי מבולבלת,כל כך נסערת לא יודעת מה לעשות...... לקח לי מספר דקות להתעשת.....לעכל את הבשורה, תרתי משמע. ואז....כמו ספידי גונזלס...לחנות נרות וסבונים טסתי, נרות ריחניים קניתי להנעים את האוירה בחדר הלידה (אפשרו זאת עד שלב מסויים) וחיש מהר שעטתי לתל-השומר. היתי איתה בחדר הלידה עד שהעבירו אותה לחדר ניתוח ניתוח קיסרי.....ואז במסדרון, על הספסל נתתי דרור לדמעותיי, משהו בי נשבר. החרדה לביתי שבחדר הניתוח ואני בחוץ ממתינה ללא יכולת לעזור, לתמוך, לנחם ולעודד. מחצית השעה עברה כמו נצח, עד שיצאה האחות ובידה התינוקת הכי הכי חמודה בעולם. כהרף עין דמתה הפיצפונת גם לאמה וגם לאביה זוכרת איך נפעמתי ועדיין נפעמת, מגודל ריגשותיי אליה, נסיתי להסביר לעצמי את פשר גל הרגשות שמציף אותי, שהרי אין היא יוצאת חלציי שלי, היא בתה של בתי.... היא נכדתי, נכדתי הראשונה ! באחת, פתחתי את- 4 חדרי ליבי ובשמחה גדולה הכנסתיה פנימה. עת חייכה לראשונה, כששרתי לה את השיר שלנו....שלה ושלי...שיר שחרזתי רק לה. אומרים שנכדים "הם משהו מיוחד"...לא סתם אומרים זאת. היה גדול עלי ...המעמד.....נכדה....סבתא...ואוו...אני סבתא ??? אני שבמדבר שעטתי, כמעט מידי שבת, אם בדיונות אם על סלעים עם תרמיל על גב בקניונים (ולא בשופינג) בסולמות וחבלים מטפסת יורדת.....אני "סבתא".....בלתי נתפש !!! אחטא לאמת אם לא אודה שסוגיית ה"סבתא" הטרידה אותי זמן מה. אך ככל שהזמןן עבר והפיצפונת גדלה, חייכה ושמחה לקראתי, פונה אלי בשמי פעמים ,מוסיפה לשמי את תואר הסבתא. ו...בעוד כחודשיים תצא לאויר העולם אחותה הקטנה.... ואני תוהה...אני שמחה....גם, קצת חוששת....וגם קצת לה מקנאה... משהיא תגנוב לה את ההצגה.....ובעיקר אני המון המון אוהבת.
|
, ממש שתי טיפות מים .