זה הלילה השלישי שאני לא ישן, אני שוכב במיטה בעיניים עצומות אך השינה לא מכריעה אותי, עד שלבסוף אני קם ובוהה בטלוויזיה בלי קול. אני לא מספר לאפרת, לא יודע למה, והיא לא חושדת בדבר, אני בכל מקרה בדרך-כלל הולך לישון אחריה וקם לפניה.

כל יום אני מתלבש, מתארגן, לוקח את תיק המסמכים שלי ויוצא מהבית לפני שהיא מתעוררת, וחוזר קצת אחרי שהיא הולכת. אין לי כלום בתיק המסמכים, מובטלים לא צריכים כלום בתיק המסמכים שלהם. 
עד שהצלחתי להשיג את העבודה הזו, ופיטרו אותי, אמרו שאין לי את מוסר העבודה הדרוש לעבוד במשרה תובענית שכזו, עשר שעות ביום לפחות, לחץ אדיר, זה לא מפתיע שאנשים נשברים, אבל לא חשבתי שזה יקרה לי, עבדתי בכל-כך הרבה עבודות שונות, מעולם לא הייתה לי בעיה, ועכשיו פתאום אני מאבד את עבודת ה"גדולים" הראשונה שהייתה לי, עבודה שעונה על השאלה: "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" קריירה. 
חשבנו שהעבודה הזו זה מה שיוציא אותנו מהבוץ, סוף סוף עבודה נורמלית, כסף, תנאים, הרי בשביל זה עבדנו כל-כך קשה, למדנו, הוצאנו את כל הכסף על הלימודים שלי, הכל כדי שאהיה קצת יותר מנציג שירות לקוחות, ולא הייתי מסוגל להמשיך.
בעוד יומיים יחוייבו כרטיסי האשראי ואז היא תגלה, אז אפרת תדע שלא עבדתי בכלל החודש, שבזבזנו את כל הכסף שלנו במחשבה שהנה, יש לי משכורת של חמש ספרות, שאין לנו איך לשלם שכר דירה. עוד יומיים, וזה הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו.
היום בבוקר יצאתי עם תיק המסמכים שלי ובמקום ללכת לשבת בבית הקפה שאני יושב בו תמיד, הלכתי לים. עמדתי שם, מאורגן ובלבוש אלגנטי, עם תיק המסמכים ביד ובהיתי בים. בהיתי באנשים שרוחצים במים, בהיתי בספינות הגדולות שמשייטות במרחק, בהיתי בגולשים שנהנו מחייהם ובהיתי בגלים שהתקרבו והתרחקו.
אחרי שבהיתי מספיק, נכנסתי פנימה והמשכתי ללכת. 
אני לא יודע איך יצאתי, אני רק יודע שמצאתי את עצמי שוכב בחול. עוד רגע אקום, אלך הביתה ואתארגן, וכשאפרת תבוא אספר לה הכל, והיא תכעס ותגיד ששיקרתי, ושלא הייתי צריך, ושאנחנו יכולים לעבור הכל ביחד, אם רק ננסה, והיא צודקת, היא תמיד צודקת.
עוד רגע אקום, אם רק אצליח לפתוח את העיניים.

פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים:

http://thirtyminutesblog.blogspot.com