כותרות TheMarker >
    ';

    לילה שקט עבר על כוחותינו

    סיפורים, שירים ושאר ירקות.

    0

    הסיפור של שי - פרק שני

    36 תגובות   יום שישי , 1/7/11, 07:06

     

     

    ''

     

    (מומלץ מאד לקרוא קודם את הפרק הראשון)

     

     

    15.11.10, סידני, אוסטרליה.


    שלום לך,


    מכתבך תפס אותי בבוקר אביבי נפלא, ממש טרם צאתי להמשך המסע, לניו זילנד ולקרחוני אנטארטיקה. התיישבתי על מדרגות האבן בכניסה לבניין, עם התרמיל לצידי, וקראתי. קראתי. שלוש פעמים קראתי, עד שחדר, פגע וחרך תוכנו של מכתב זה, שעל פי מריחות הדיו באזורים של דפיו, ספוג הוא בדמעותייך. כבר לא היה טעם בנסיעה.


    מכתב זה בישר לי על מותם של כל ארבעת בני משפחתי היחידים. הביא איתו ארבע גופות, ארבע ארונות קבורה, ארבע מצבות נטולות שם.


    עשרה ימים ולילות ישבתי בפאב של ניקו, באר מפוקפק של נמל-מלחים-זונות בדאון-טאון סידני, מוקף צחנת אלכוהול וזימה, מטביע עצבי בסקוץ', מעלה מול עיני הבלחות של תמונות מהבית הישן בפתח תקווה. עשרה ימים של כעס גדול, עלייך, עליו, עלי, על כל העולם, ומי נתן לך בכלל את הזכות לכתוב לי את המכתב הזה? לספק לי את המידע הבלתי אפשרי הזה?


    עשרה ימים. עכשיו אני רגוע, אפילו קצת פיכח, מנתח את המצב לאשורו, מנסה להיות שקול. וכותב.


    המכתב הזה בישר לי על מותו של סבי, האהוב והנערץ, שגידל אותי כבן מיומי הראשון ועד בגרות. שלימד אותי כל מה שאני יודע על העולם, שליוה אותי ביומי הראשון בכיתה א', שהיה איתי ברגעים היפים ובאלה הקשים, שאיתו חלקתי את סודותי, שקרא לי בכל לילה, לפני השינה, עוד פרק מספריו הרבים. האיש הגדול, החכם, המוכשר שהיה לי כאב וכאם - מת. נקבר. נאסף מעל פני האדמה, נספה עם הרוח, נמחה גם ממני, מזכרוני, ואיננו. ולא אחזיר אותו אלי לעולם.


    וגם בישר לי על מותו השני של אבי. בפעם הראשונה מת ערן הטייס כשהתרסק עם מטוסו לים במשימה עלומה, ורק תמונתו הדהויה, הגזורה מעיתון, חבוש קסדת טייסים ומִשקף המסתיר את עיניו ומותיר רק פה מחייך וסנטר מרובע, נותרה במגירה, אפילו ללא שם משפחה, וכל השנים סיפרתם לי שזהו אבי, שאותו פגשה אמי לפני שנולדתי, ואני הוא פרי אהבה של לילה אחד, ובסופו של אותו לילה בודד וקסום המריא הבחור אל מותו, ולא ידע לעולם כי בן נולד לו. ואליו התגעגעתי ופיללתי וערגתי בשנות ילדותי, ועליו חלמתי בלילות, וידעתי שגם לי יש אבא כמו לכל הילדים, אמנם  מת, אבל טייס, וקיים היה בנפשי ובנשמתי עד היום, עד שקראתי את מכתבך. והיום הוא נספה בפעם השנייה, והתאדה במצולות, אל תהומות השכחה, אל שאול הדמיון, התנדף באבחה מרה, ונמחה גם הוא.


    וגם על מותה של אותה אשה צהובת שיער, קפואת פנים, עכורת מבע, אשר קראתי לה אמא. בביקוריה הקצרים והחטופים, עת חלפה כמו רוח בחדרי, רפרפה נשיקה יבשה על לחיי, התעניינה לשלומי אך לא המתינה לתשובה, מאושר הייתי כי אמא יש לי כלכל הילדים, ואף כי זמנית ומרוחקת, ואף כי קרה וזרה, ואף כי מעט מאד ידעתי אודותייך, עוד פחות מכפי שידעת את אודותי, וגם אותו  מעט מתברר כשגוי ומזויף. אמא היתה לי, והיה אב, אף כי מת, וסב, אף כי אב הוא היה וגם אם, ומאושר הייתי כי יש לי משפחה, ושיתפתי פעולה עם יציר כפיכם - שקר-קשר השתיקה, עם הבדיה וההזיה כי ילד אני ככל הילדים, כי אֵם היית ככל האמהות. עד שבאו הלילות, הנשימות, הנהמות, המפלצות.
    והיום נספתה, מתה -  גם אימי.


    ובין ענני העשן ואדי השיכר עולות ושבות ומבליחות התמונות, קליפים קצרים ודהויים מהבית ההוא. אשה חולפת בין הצללים במסדרון החשוך, חריקות ויללות מחדר השינה של סבי, כתמי דם במקלחת, צלקות על פרקי ידייך, קריאותי שנותרו ללא מענה כשבערתי מחום ויצאת משם רק לאחר זמן, פרועה ומיוזעת, תוקעת לי נר אקמול, ונמוגה שוב לאפלולית הבית. ופעם אחת כשחזרתי מבית הספר מצאתי אותך בתוך שלולית קיא על הרצפה, עירומה ומטונפת, מייללת כמו כלב פצוע. וביתר הזמן בכלל לא היית. ואני לא הבנתי, ואולי גם היום לא ממש. ואותה פעם, כשבשעת רצון טוב נדירה לקחה אותי אמי לים, ונכנסנו יחד למים צוהלים ושמחים,  מתיזים, שוחים וצוללים, וכשהרמתי את ראשי מהמים היא לא היתה שם, וצללתי שוב וחיפשתי אותה, מוטרף מדאגה, ועליתי לחוף, ושוטטתי בוכה ומתייפח בין האנשים, שלקחו אותי תחת חסותם, וקנו לי ארטיק אדום מטפטף, הוליכו אותי אל סוכת המציל, שם מצאתיך מצחקקת עם סיגריה בפה ועם מציל שזוף ושרירי, ולא מבחינה בכל המהומה המתרגשת על החוף בגינו של ילד אחד קטן ודומע שאיבד את אימו בים.  מאז לא הלכנו לשם עוד. אולי פעם-פעמיים עם אברהם, הסבא, אבל מאז אני מתעב ים, דגים, חול, וכל מה שקשור בזה. והיו גם הלילות בהם נשארת, כשהוא נסע לענייניו בארץ או בחו"ל, אותם איני מעז כלל לעלות על הכתב, כי זה הסיוט הגדול מכולם. כן, גם את האהבה גזלת ממני. נותרו רק הזונות, העשן, והמשקה המנחם. ועכשיו זה.


    הילד ההוא מת. הרביעי ואחרון בני המשפחה, ילד אחד, מבוהל ובודד, רדוף מראות וחזיונות,  קרוע בין בדיות והזיות, בין מציאות לחלום, בין דמויות אב, אם וסב, קיימות אך מתעתעות, חמקניות, בוגדניות– מת. ילד מיותר, חסר זהות, מושפל, מזוהם, חסר עמוד שדרה. הילד ההוא מת היום, נספה גם הוא בסופת מכתבך. מתים הסב, מת האב, שניהם בעצם, מתה האם, ומת הבן. הילד שלא באמת היה. מת.


    שי שלך מת.


    ואני הוא שאחיה, ולא שי,  אסע לניו זילנד, ולאנטארטיקה, ומשם לצדו השני של העולם, אטפס מארץ-האש עד לערבות פטגוניה, ולגלפאגוס, והעולם עוד גדול. וריק.


    אני לא אשוב, אינני יכול לעזור לך.


    שולח לך בחזרה את שי ההוא, את הבדל שנותר ממנו. השתמשי בו כרצונך. השתמשי בו כענשך.


    היי שלום,


    ש.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (36)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/12 17:22:

      איזו תנודות אני עוברת,,,

      בפרק בראשון הרגשתי אמפטיה לאם/בת.

      וכאן בשני, ממש לא.

      איזו אנוכיות היא מגלה בבקשתה משי שישוב ארצה, אליה.

      כי היא זקוקה לו.

      היכן היתה כל השנים כאשר הוא היה זקוק לה?

        10/8/11 22:07:
      מת אב ומת אלול, וחומם (אימם), אלכסנדר הרגת את כולם ,כמו טרגדיה יוונית, אני מניח שדבר כזה בהסתברותצ מסוימת יכול להתרחש במציאות במיוחד אם המוו8ת הוא דמוי, כי למעשה מתהמ פה הנשמה במובן העמוק אדם נוכח שכל הקשרים שהיו לו בעברו אינם הקשרים האמיתיים, אביו הוא סבו ואמו היא בתו של אביו, וזה שהחשיב כאביב הוא זכרון הזוי, כל מנגנוני ההגנה נופלים ונשאר רק לאבד את השפיות כדי לשרוד את האמת הנוראה, הבת האם גם השתגעה אחרת למה ערבה את הבן הנכד בכל הסיפור הזה, ואני יוב ומשתגע מהחום והלחות, ומחכה למות אב ומות אלול ומות חומם, לילה טוב לך ידידי בידידות ובהערכה רבה , אשר
        9/8/11 20:23:
      הו בנאדם, איזה סיפור!
        9/8/11 11:12:

      צטט: שרהג'י - נק' שבלב 2011-08-08 23:17:13

      אוהבת את המוח הקודח הזה... גם לנו במשפחה היה שי , עם סיפור מאד קשה...ב-1946 כשהיה בן 10נעלם,כאילו בלעה אותו האדמה..אולי יום אחד אספר את הסיפור של אימו. אמאשלי.

       

      =================================

      מדהים איך שהשם "שי" מסמל בעת ובעונה אחת נתינה ולקיחה.

      שתי פעולות מקוטבות שמתרחשות בו זמנית.

      הסיפור שסיפרת ,אלכס, הוא סיפור שנחרט ונשרט על לוח הלב, מטלטל ומצמית חליפות.

      ואנחנו תפסנו את הגיבור  ברגע של זעם אימים, כשהפתרון שלו -לקבור את כולם.

      אולי בפרק שלישי תבוא הסליחה ואיתה התובנה הגדולה, שהוא באמת שי , ותמיד היה.

      סיפרת סיפור שפותח פתח קטן ,אולי להבנה של התסבוכת הקשורה  לאחד הטבואיים הכי גדולים של החברה שלנו.

      אוהבת את המוח הקודח הזה... גם לנו במשפחה היה שי , עם סיפור מאד קשה...ב-1946 כשהיה בן 10נעלם,כאילו בלעה אותו האדמה..אולי יום אחד אספר את הסיפור של אימו. אמאשלי.
        23/7/11 13:51:
      כל כך עצוב מה שהורים מסוגלים לעשות לילדים כתוב כל כך יפה ומרגש
        17/7/11 14:08:
      תענוג לקרוא
        17/7/11 14:08:
      תענוג לקרוא
        17/7/11 14:08:
      תענוג לקרוא
        17/7/11 14:08:
      תענוג לקרוא
        17/7/11 14:08:
      תענוג לקרוא
        17/7/11 00:37:
      כתבת נפלא!
        12/7/11 23:18:
      שקרים נוטים להתגלות וכאבי נטישה לא ממש עוברים מקווה שאתה אלכסנדר אוהב ים, דגים וחול, כי הים שוטף את הכל
        8/7/11 13:41:
      קשה ומתואר בדרך מיוחדת .צל ומעט אור.
        7/7/11 07:17:
      איזו מסכת של חיים רגשות מכל המינים
        4/7/11 10:08:

      סיפור מופלא, פאזל לא יתואר. עם כל הכאב והצביטות כתוב נהדר ~

        3/7/11 23:39:

      "אלכסנדר".

      הסיפור הזה הוא מלאכת מחשבת. 

      מתחיל במציאות נוסטלגית לכאורה.

      שכבה אחר שכבה מתקלפת המציאות.

      כל שכבה שמתקלפת, חושפת תחתיה חרא מסריח יותר. 

      גם הסיום מוצלח. 

      כל הכבוד !!

       

       

        3/7/11 16:18:
      השתלשלות מצערת...כואב לקרוא סבל של ילדים גם אם נכתב בראייה לאחור זיכרונות קשים לא נשכחים ומסתבר שגם לא נסלחים.
        3/7/11 10:13:
      מצמרר והקטע של האמא שהשאירה את הילד לבד עם הארטיק הנוזל והלכה למציל קרע אותי מבפנים. גם לבן שלי קוראים שי (וזה עוד יותר חרה לי) כתוב מקסים עם הרבה מסר לכמה אמהות ואבות
        2/7/11 21:45:
      סיפור קשה, כתוב יפה ....
        2/7/11 08:39:

      פרק שני הוא פרק שעולה באיכות הכתיבה שלו על הפרק הראשון ומתגלים תכנים נוספים שחושפים התנהגויות אפלות במשפחה, משפחה מאד נאורה לכאורה.

      מצד אחד ניתגלו לקורא מקצת הסודות שנולדו בפרק ראשון, ומצד שני, ניתגלו סודות חדשים ועכורים אף יותר.

      בפרק הראשון לא מצאתי הרבה רגש ואילו הפרק הזה גדוש ברגשות וכאב.

      האֵם של שי נחשפת בשיא הכיעור כאישה קרה, שאינה אוהבת את בנה (אולי מענישה אותו על החטא שלה) וכאישה אובדנית ונוירוטית.

      את פשר הפצעים, החתכים וכתמי הדם - כנראה לא נדע, אלא כל קורא יפרש אותם כיד הדמיון.

      סיפור מצמרר וכתיבה לעילא ולעילא!

      שב"ש

       

        1/7/11 21:53:

      מעניין איך בחרת לסבא את השם אברהם דווקא

      כי לפי התאור הוא אכן היה דמות חיובית

      בעיניו של שי הוא היה חכם ומעשירה ואוהב

      ובפרק הקודם הוא מוצג גם כמאהב מושלם -

      אך כש-ש. (שי האחר) בוחן אותו במבט שלאחר ידיעה

      הוא מחפש גם מוסר, יושר, הגינות ואלו הרי מתו.

      אברהם שלך אינו מעלה את שי כמנחה לאלוהים

      (ויהיה האלוהים אשר תבחר) אלא עוקדו בחייו - מילדותו

      אברהם שלך אינו מדבר עם אלוהים (כל אלוהים)

      ואין לו אלוהים - הוא עוקד את כל האחרים לצרכיו האפלים.

      כל כך מוזר הוא היפוך המוסר שמביא הסיפור הזה

      שלמרות שהוא כתוב סוחף ומרתק ומסקרן 

      הוא מביא אותי למחשבות שקשה לי לחיות איתן

      היחיד שאני מבינה הוא ש. - שהחליט לברוח לדרך אחרת

      להוליד את עצמו מחדש.

      *

      בסיפור הזה נולד גם כותב משובח.

      וזה לכשעצמו בהחלט היה כדאי. לי. כקוראת.

      תודה גדולה. 

        1/7/11 16:22:
      נהנתי מהסיפור..מהכתיבה!!!
        1/7/11 15:52:

      כתוב טוב ומעורר עניין...
      עשה טוב שי
      דרך לחיים חדשים ושינוי...

        1/7/11 15:31:

      "והיו גם הלילות בהם נשארת, כשהוא נסע לענייניו בארץ או בחו"ל,

      אותם איני מעז כלל לעלות על הכתב, כי זה הסיוט הגדול מכולם.

      כן, גם את האהבה גזלת ממני.."

      אם הבנתי טוב ..והוא דור שני..

      אתה מכה בקוראים שלך ללא רחמים

      כתוב מצוין, אלכסנדר ,כתוב מצוין.

      מצוין.
      ספור טוב
      סיפור קשה מאוד, כתוב נפלא, סוחף ומהפנט.
        1/7/11 13:23:
      המשפט "אמנם מת, אבל טייס", מעלה את הסיפור למקום אחר. כתוב היטב.
        1/7/11 13:14:
      אהה.... מתנצלת. איני מסוגלת לקרוא. קשה ועצוב עבורי מידי :(
        1/7/11 11:41:
      אהבתי. הסב מת, האב מת מזמן והאמא גם קצת, והילד אולי בעצם רק מתחיל לחיות. כך לפחות אני מקווה.
        1/7/11 09:31:
      זיפזתי בין המילים כי קרוב הדבר למציאות איומה שבוודאי חיים בה אי שם ילדים כאלה.... (ראיתי תוכנית בריטית על כמה וכמה כאלה בממלכתם...)
        1/7/11 08:14:
      אין אדם יכול לברוח מעצמו ולא משנה היכן שיהיה פיסית.
        1/7/11 07:31:

      אני תוהה, אם הוא באמת יכול "להרוג" את כולם,

      ולהמשיך בחייו....???

        1/7/11 07:28:
      הפעם מעבר לכתיבתך היפה מרגיש לי גם אמיתי ונכון מחובר לכל הכאב וההרס שדבר כזה יכול לגרום להבנתי.
        1/7/11 07:25:
      וואו... צורב ומחניק... סוף..מעניין ומפתיע.

      תגובות אחרונות

      פרופיל

      אלכסנדר הגדול
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון