כוכב נולד. והיתה התרגשות, והיו מועמדים שכל כך רצו לשיר, והיתה תחרות, והיו שופטים משעשעים, והיו אתנחתות קומיות, והיתה הפריפריה לעומת המרכז והזמיר הדרומי מול יונק הדבש הצפוני מול הבולבול התל אביבי ומה לא........
בראשית היתה השרדות. והיה מאבק והיתה חשיפה, של גופות ושל נשמות, והיה רעב והיה צמא והיה קור והיה חום לוהב ובסוף הסתבר שהיתה גם "עבודה בעיניים" והופקו לקחים ונשבעו שבועות העיקר שיהיו המשכים.......
בראשית היתה "מאסטר שף". והיה אוכל, והיתה יצירתיות, והיו שופטים מהזן שאנחנו כל כך אוהבים, הטוב (חיים כהן) והרע (רפי אדר) והלא מחובר (אייל שני) שבסופו של יום הראה לכולנו שהבדיחה על חשבוננו ועלינו בלבד.......
בראשית נחטף גלעד שליט. והיה רעש גדול, והיתה התרוצצות, והיתה הידברות והיתה אכפתיות והיתה עשייה ו.........
והנה נמצא החוט המקשר בין כל אלה.
אתמול קרו כמה דברים מעניינים (אותי בודאי). שמעתי על מירוץ מרתון של 100 ק"מ למען גלעד שליט. היה הפרק הראשון בתכנית "מאסטר שף".
המירוץ העלה בי תחושת חמיצות שצבטה את גרוני וגרמה לי לקבס. הרגשתי איך משפחת שליט נשחקת בצבת המלחציים האדיר של ידוענים ושאר קבוצות וארגונים שמנסים לנכס לעצמם את 15 שניות התהילה, על כתפיו הצרות של גלעד שליט שמרוב ששכנענו את עצמנו שהוא הילד של כולנו שכחנו שהוא הילד של אביבה ונועם שליט וכל אחד מאתנו מושך לכיוון שלו, להראות כמה אכפת לו וכמה כואב לו וכמה הוא עושה משהו שעוד לא נעשה.
ובכן מה שלא נעשה זה להחזיר את הדברים למקומם הראוי. כל הפגנות התמיכה המשונות כמו כניסה ל"צינוק" באולפן טלויזיה כדי להרהר על מר גורלו או לרוץ מנקודה לנקודה כדי לומר ש"אנחנו איתך" הם מעשי ראווה שאין מאחוריהם ולא כלום והם ממסמסים את הנקודה החשובה האחת והיחידה שראוייה להתייחסות - גלעד שליט נמצא בשבי החמאס מזה חמש שנים, ארגון טירור שמסרב לאפשר ביקורים אצל החייל, שמסרב לשחרר ולו פיסה זעירה של מידע על גורלו, שמנהל ומכתיב למדינה ריבונית עצמאית התנהלות שאינה יכולה להתקבל, ושאסיריו המוחזקים בבתי כלא בארץ נהנים מיחס משופר לעילא ולעילא. ובמקום לרוץ לשום מקום או להצטלם מהצד המחמיא ב"עאלק צינוק", יש לרכז ולמקד את המחשבה והעשייה בדבר היחיד החשוב והיחיד שיכול להועיל והוא - הקשחת תנאיהם של אסירי החמאס עד למינימום על פי כל אמנה שהיא, ביטול מיידי של כל ההטבות שמהן הם נהנים, והפנמה של האימרה הידועה - "כל המרחם על אכזרים - סופו שיתאכזר אל רחמנים". ונכון שביבי כבר אמר זאת. ונכון שזו המחשבה וזה הכיוון. עכשיו נותר לראות את ההלכה - למעשה.
ומה בין זה לבין "מאסטר שף"? ובכן..... מכיוון שאני, בעוונותיי, אוהבת לאכול, אוהבת מאד, וחביבה עלי ההתעסקות באוכל, וחביבות עלי תכניות על אוכל, וחביבים עלי שפים עגלגלים וחייכנים כחיים כהן ואפילו יונתן רושפלד... ומכיוון שמי שאוהב לאכול לא יכול להיות אדם רע, כך לפחות אני מעדיפה לחשוב, הגם שימצאו עלי לא מעט חולקים... שמחתי עד מאד כשחזרה התכנית לעונה שניה, והתיישבתי ברוב כבוד, פאר והדר, שלא לדבר על התרגשות, לצפות בה. ואפילו ל"תובנותיו" הדי מעיקות של אייל שני חיכיתי בהתרגשות. וגיליתי שאפילו אני יכולה להבין שהאוכל, טוב ככל שיהיה ומעניין ככל שיהיה, הוא מרכיב לא ממש עיקרי בכל הסיפור. מה שחשוב הוא הסיפור שמאחורי הבישול. מעין תמהיל שבו מרכיב האוכל הופך להיות לא ממש עיקרי. המשתתפים, כמו בריאליטי אחר, "הישרדות", נבחרים על פי מידת העניין שהם יוסיפו לתכנית בזכות תכונותיהם האישיות, רצוי הקצנה איזושהי,בזכות סיפוריהם האישיים, רצוי מוקצנים, והכל זז לכיוון של סרט הודי/תורכי/הסרטים הערביים הזכורים לי לטוב של ימי שישי, כשהדגש הוא עם "ים של דמעות בשתי עיני, לבי קורא: שובה אליי......"
ושלא יובן לא נכון - אני אישית מתה על אלה, באמת, אוהבת את כולם וצופה נאמנה ואדוקה בכל שטות אפשרית. אבל רבאק, לא הגיע הזמן להתמקד? לא הגיע הזמן לשוב ולהצטמצם? לא להפוך כל דבר לדרמה שבינה לבין הדרמה האמיתית אין ולא כלום? לא למסמס את המטרה שבגינה התרכזנו כאן כולנו? לחלוק כבוד ולתת מקום למי שצריך ולא לכל מי שרוצה?
|