וכמובן שאני מעשנת בזמן הרהוריי אלה.. החוק החדש, מעבר לתסכול ותחושת הקיפוח שמלווה אותו, איכשהו גרם לי לחשוב.

מצאתי עצמי מוותרת על בית קפה, כי אני לא ממש אוהבת קפה בכלל, ואם אין סיגריה לידו, אחרי יום עבודה, מה שווה? ושאלתי עצמי - מה, בלי סיגריה זה לא שווה?

אחרי עשור (אלוהים, הזמן עבר מהר..) של עישון יחסית קל בתחילתו, שהלך והתגבר אחרי פרידה, התחלתי לראשונה לחשוב על הפסקת עישון. נראה לי שקצת נבהלתי מהשפעתו עלי.

אני רק בתחילת מחשבות כאלה, ועוד יותר מלחיצה אותי המחשבה להפסיק.

המון זכרונות.

ואיך אוותר על הסיגריות של הים? ושל המוזיקה באוטו אחרי העבודה? ושל הצחוקים היפים עם האנשים שאני אוהבת?

ושל הכתיבה?

איזו תלות יצרתי, אני תוהה. פיזיולוגית או זכרונית. או הגדרתית..

נקשרתי אליכן, סיגריות יקרות. מפתיע לחשוב על זה ככה.

מעשנים יקרים, אנחנו עם קטן. אוהבת לראות אותכם מאמצים בחום עוד סיגריה, באוטו, בחום, בכפור, בשיעמום ובהתרגשות..

אז בינתיים, תודה שאתם עוד מעשנים..