החלטתי להצטרף לקבוצת תמיכה לאנשים שיש להם קושי מנטלי להזיז את עצמם ממקום למקום. כבדות כזו שמשתלטת ומכניסה לך מילים לפה כמו: "בשביל מה, לא צריך, יהיה צפוף, יהיו מלא אנשים, כבר מאוחר, זה יקר, זה רחוק" וכד' וכד'. אנשים שהספונטניות מהם והלאה שאומרים לא לכל הצעה ושהשאלה אם הם מפסידים דברים בגלל המאפיין הזה היא בדר''כ כן.
אפשר לקחת מאמן אישי, אבל קבוצה זה זול יותר וגם אפשר לשמוע סיפורים של אחרים ולהרגיש יותר טוב, שאני לא לגמרי מעפנית, כלומר- אני מעפנית, אבל יש יותר מעפנים ממני. סה''כ אנחנו הרבה פעמים מודדים את עצמנו לעומת אחרים, אז אני גם אשלם פחות וגם יהיה לי את מי להשוות את עצמי ועל מי לרכל, למרות שחתמנו על חוזה שאוסר עלינו לרכל על חברי הקבוצה, אבל ברור לכולם שזה שטויות ושבעצם אפשר לרכל, אבל בלי שם מלא ובטח בלי קישור לפייסבוק.
המון זמן חשבתי על זה עד שהתקשרתי למנחה- זו בדיוק הבעיה, אם כרוך בעיניין שימוש בטלפון הדבר מתעכב בעוד זמן מבוזבז שעובר לו סתם כך במחשבות והרהורים, אבל ללא כל אקט מעשי.
אף פעם לא הייתי בקבוצת תמיכה ולא היה לי מושג למה לצפות חוץ מקלישאות של "אנחנו אוהבים אותך, משה" וכד' אז נכנסתי לכיתה בדופק מואץ ובלחיים סמוקות, עם אותה שמלה שלבשתי בהופעה של אודי שרבני שכאילו הייתי בה, לפני שני פוסטים.
הכי אני שונאת שיושבים במעגל וכל אחד צריך להציג את עצמו- שם, גיל, מקום מגורים, עיסוק וכמה מילים על עצמי כולל ציפיות ואיזה חיה אני, למי אני מתגעגעת וכד'-איכס. איך אני במתח עד שהסבב מגיע אלי ובנתיים כמעט יש לי דמעות בעיניים מהמחשבות על מי שאני מתגעגעת אליו.
אבל הנה אני כאן והנה אני מציגה את עצמי והנה אני מתארת את הקשיים שלי ואת הציפיות שלי ושאני בין סנאי לינשוף ובלה, בלה, בלה. האמת- נחמד לי..
אח''כ מתפצלים לזוגות, שאני מבינה את האקט האינטימי והמגבש שבזה, אבל עוד פעם יש את המתח של עם מי אני אהיה ומה אני אצטרך להגיד. בסוף איכשהו זה יוצא נחמד.
וזו בדיוק הבעיה- כל המחשבות הכבדות, ההיסוסים, ההימנעויות, כל ה"לא לא צריך, בשביל מה"- ובסוף זה כייף, בסוף נהנים, אז זהו, שפה נלמד איך לשנות את החשיבה המנחוסית הכבדה הזו ולהיות יותר קלילים וחיוביים.

ויש המשך..