הוא ישב שם בצד, ככה שקט, שפשף את הידית של הספה כאילו זהן הדבר היחיד שקיים עכשיו בעולם, לא דבר, לא אכל, לא הסתכל על הטלוויזיה, פשוט הסתכל בידית המטופשת הזאת שלו ושפשף, והרגיז אותי כל-כך.
זה התחיל בדברים קטנים, הוא שכח מפתחות, ארנק, דברים לקנות במכולת, פעם הוא הלך עד המכולת וחזר בלי כלום. "לא זכרתי למה הלכתי." הוא אמר לי, ואני התרגזתי עליו, שאלוהים יסלח לי, צעקתי עליו שהוא היה צריך לקנות חלב ולחם, וזה הכל, חלב ולחם. לא הבנתי, לא ידעתי שזה זה.
אחר-כך הוא התחיל לשכוח את הנכדים, "איזה חמוד הילד של ננוצ'קה, נכון?", והיה מחייך אליי את החיוך המתוק הזה שלו, החיוך שהתאהבתי בו. "איזה מהילדים?" אני מקשה, לננוצ'קה היו אז כבר ארבעה, ברוך השם, "איזה מהילדים חמוד?", והוא היה מסתכל עליהם, מנסה להיזכר, מנסה לחבר בראשו בין הילד החמוד שדיבר עליו והפנים שראה, ולבסוף היה מנפנף בידיו ואומר: "כולם חמודים, לנוצ'קה, כולם חמודים." ואני הייתי מתרגזת עליו, מנסה לגרום לו להיזכר, כאילו שאינו רוצה ומוותר בקלות רבה מדי, הייתי רבה איתו, צועקת עליו, אומרת לו שרק יאמר לי למי מהילדים של ננוצ'קה התכוון.
לפעמים הייתי משחקת איתו משחקים, כאילו הוא איזה ילד קטן שסתם מתעקש לא לזכור, הייתי מצביעה על חבר קרוב שבא לבקר, או על שכן ותיק שקפץ לומר שלום, ושואלת אותו מי זה, מדברת איתו בקול ששמור רק לילדים קטנים, ולפעמים ללוקים בשכלם, לפעמים היה מצליח, בדרך-כלל היה נכשל, והייתי ממשיכה באותו הקול, מתעקשת איתו, הוא יודע את התשובה, הוא רק לא מנסה מספיק.
"מה שלומך ננוצ'קה? הרבה זמן לא ראיתי אותך." היה אומר ומחייך אליה את חיוכו, בזמן שהיה משפשף את הידית הטיפשית שלו - הוא התחיל עם זה כבר אז - וננוצ'קה לא הייתה מסוגלת לספר לו שזו כבר הפעם הרביעית שנכנסה לחדר, והוא ראה אותה רק חמש דקות קודם לכן. היא הייתה יוצאת מהחדר עם דמעות בעיניים ואני הייתי מתעקשת איתה, "תכנסי עוד פעם, את תראי, הפעם הוא יזכור." והוא אף פעם לא זכר.
את ננוצ'קה הוא שכח בשנה החמישית למחלה, לפעמים היה בעיניו ניצוץ של זיכרון, אבל השם שלה כבר לא תפס. ננוצ'קה הפסיקה לבוא, מסכנה, היה קשה לה לראות את אבא שלה ככה, ורק אני נשארתי איתו. הוא שכח איך לאכול, כבר לא היה לי בשביל מי לבשל, וניסיתי, אלוהים יודע שניסיתי, כל יום בישלתי בשבילו והנחתי מולו צלחת, עד שהייתה מתקררת, ולפעמים הרבה אחרי. הוא שכח איך לעשות צרכים, וכמה שהתעקשתי איתו, הוא לא הצליח לזכור. פעם הוא ניסה, באמת שניסה, אבל שכח איפה השירותים ושכח להוריד מכנסיים, והשתין על עצמו מול הארון. צעקתי עליו, צרחתי עליו כמו שלא צעקתי עליו מעולם, קראתי לו ילד קטן, כלב, צרחתי עליו שיזכור כבר, והוא נרתע ממני, כמו שילד קטן או כלב היו נרתעים מאישה מטורפת שצועקת עליהם, ואני בכיתי, וחיבקתי אותו, וביקשתי שיסלח לי. הוא הינהן, אני לא יודעת אם בגלל שביקשתי או פשוט כי מאז ששכח איך לדבר היה מהנהן כל הזמן, אבל הוא הינהן, וההינהון הזה הוא שנתן לי את הכוחות להמשיך.
ביום האחרון לפני שנכנע למחלה, הוא שכב במיטה בבית, לא הסכמתי שיקחו אותו לבית-החולים, עמדתי לצידו, חיבקתי אותו, בדקתי לו חום, והוא בער. העיניים שלו החלו להעצם, וחיבקתי אותו חזק חזק, לא רציתי לעזוב, אמרתי לו: "אני אוהבת אותך, פשה, אל תשכח, אני אוהבת אותך," צעקתי עליו, "אני אוהבת אותך! אל תשכח! אני אוהבת אותך!"
"יא לובלו טיבה, לנוצ'קה", ענה לי, "יא לובלו טיבה." פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים: http://thirtyminutesblog.blogspot.com |