השבוע שוב חזרה הגברת עם האב התשוש שמעוניינת לבנות לו יחידת דיור נפרדת עם המטפל. היא מבינה שלא תוכל לשכן את המטפל בממ"ד, אבל מבקשת שוב לבדוק איפה ניתן לבנות לו יחידה עם כניסה נפרדת (אמרה שתבוא עם הארכיטקטית, ובאה  כמובן בלי). נדמה לי שמישהו שם למד באופן מעמיק את משל הפריץ והכלב. מה שכן – בעלה איש עדין ומלא טקט, הייתי מציעה לו חברות.

והיה הזוג הזה, היא עם חיוך מקסים והמון יהלומים על הידיים, האוזניים והצוואר, והוא עם מבט של "אני כאן בגלל אשתי"... שיש להם דירת גן מקסימה , שני רחובות מכאן, אבל הם חושבים על יחידת מרתף להשכרה שתשמש אחר כך דירה פרטית לילד שיתבגר בעזרת השם (הוא בבית הספר היסודי).

            והיו זוג הרופאים המתמחים העדינים  שמדברים ביניהם בשקט, "שהפציינטית (אני)  לא תבין", ונראה שהם לא ממש מבינים מה זה אומר לגור בבית פרטי. לא מתעניינים בפינוי לא מתעניינים בכסף רק מהנהנים בראש זו אל זה  וזה אל זו כמבינים שמדובר במחלה קשה חסרת מרפא..

            היה גם הבחור הנחמד שמחפש בית לו ולמשפחתו, אבל הוא בנסיעות כל העת לחו"ל ויכול רק היום בין שתיים לשתיים ועשרים. בסדר, תבוא., עולים יורדים, חצר, בריכת דגים, מטבח, סלון, אמבטיה ומקלחות... ואז הוא מספר ששניים מילדיו חולים והוא כעת במהלך מול חברות הביטוח להכניס אותם לניסוי קליני שאוטוטו יתקבל גם בארץ, ומדבר ומספר ומסביר... ויש לו זמן, והוא לא אינו נחפז לשום מקום. וכבר כמעט ארבע, ו"תשתה משהו קר?" … את ביתי הוא לא קנה, אבל להפוך אותי לתומכת נלהבת בפרויקט הרפואי הוא הצליח ובגדול.