אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי את רותם. זה היה בגיל 10 בבית ספר אילנות ברמת אביב.  כשאני חושב על זה היום, קופידון פגע בי בול בלב כבר בכיתה ד. לא יכולתי לחכות להפסקה, הגשתי לרותם את הסנדביץ' עם הנקניק והמלפפון חמוץ שאמא הכינה לי. היא חייכה אלי ואמרה לי תודה בקול מתוק כל כך שבאותו הרגע החלטתי לתת לה גם את התפוח שהיה לי.

כך רותם ואני הפכנו להיות לחברים. כל זיכרונות הילדות שלי קשורים בה. יחד ישבנו אחד ליד השני עד כיתה ט, עשינו שיעורים ביחד ומהחברות בניינו גם הורינו התקרבו כך שגם את החגים חגגנו יחד.

בגיל 14 יצאנו לטיול שנתי לאילת, כשכולם עסקו בהכנת ארוחת הערב רותם רמזה לי לבוא איתה. טיפסנו יחד על הגבעה המשקיפה על הים האדום. הטמפרטורה צנחה ורותם התקרבה אלי וחיבקה אותי. צעדנו יחד עוד כעשר דקות ומצאנו פינה הרחק מהמורים והתלמידים וצפינו יחד בים. "מזל טוב דין אמרה לי רותם, אתה החבר הכי טוב שלי, אין דבר שאתה לא יודע עלי. אתה מכיר אותי יותר טוב מהורי.  לא שכחתי שהיום יום ההולדת שלך" היא אמרה והתבוננה בי בעיניים ממזריות "הכנתי לך מתנה,  אבל אסור לך לראות אותה, לכן סגור את עינך עד שאגיד לך לפתוח אותן. סגור אותן דין"  היא אמרה לי ואני עשיתי כדבריה. ישבתי שם בשקט כשהרוח הקרירה מצמררת את עורי, אני זוכר שחשבתי לעצמי שזה יום נפלא ומתנה מרותם יכולה להפוך אותו למדהים. פתאום חשתי זוג שפתיים מלוחות נושקות לשלי ואת הלשון שלה בתוך הפה שלי. נבהלתי ופקחתי עיניים מיד. רותם צחקה בקול ואמרה לי שמעולם לא ראתה משהו מפוחד כמוני, "נו" שאלה "אהבת את מתנת יום ההולדת"?,  "את האמת אמרתי לה שכחתי מה קבלתי אפשר לקבל תזכורת, אחרי הכול את יודעת היום זה יום ההולדת שלי........."

בגיל 15 אבא שעבד במשרד החוץ קיבל משרה בארצות הברית. תוך פחות מחודש עזבנו את ישראל, אני זוכר את רותם עומדת ברחוב ובוכה ואני מתבונן בה מתוך המראה הצידית  של האוטו ורואה איך דמותה הופכת להיות קטנה יותר ויותר עד שנעלמה מהעין.

בהתחלה כתבנו אחד לשני כל שבועיים אני זוכר שספרתי את הימים מהרגע ששלחתי את המכתב שלי עד שמכתב התשובה של רותם היגיע. עם הזמן התמעטו המכתבים אני חושב שזה הייתי אני ששכח את יום ההולדת שלה, ואחרי המכתב הכועס שקבלתי לא שלחתי מכתב בחזרה ואיכשהו הקשר בנינו דעך לו, חשבתי שיש אמת במשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב".

בדיוק כשסיימתי את לימודי בבית הספר לאומנויות הבמה ג'וליארד בניו-יורק הסתיימה השליחות של אבא בארצות הברית, היא נמשכה עשור שלם. נחתנו בתל אביב בראשון לאוגוסט 2008 ההורים המשיכו לדירה הישנה שלהם ברמת השרון ואני עברתי לגור בבית של סבתא שלי ברחוב בן יהודה בתל אביב.

החלטתי להקים להקת רוק ולעשות אודישנים לזמרים. ניגנתי שנים בגיטרה, כלי פריטה היה ההתמחות שלי בג'וליארד, אפילו כתבתי כמה טקסטים שלדעתי היו טובים והלחנתי להם מוסיקה. העלתי אתר לאינטרנט, פתחתי כרטיס בפייסבוק וערכתי ראיונות כל יום מחמש אחר הצהריים עד 10 בלילה.

די בקלות מצאתי בסיסט, קלידן ומתופף. חמישה חודשים חיפשתי זמר  ולא מצאתי  אף אחד מהנבחנים והנבחנות לא התאים. ואז ביום חמישי לפני שנה דפקו בדלת כשפתחתי אותה, הלב שלי החל לפעום בחוזקה, עמדה שם האישה הכי יפה שראיתי בחיי, "מה שלומך דין שאלה אותי רותם בחיוך "בלעת את הלשון, שמעתי שאתה מחפש זמרת אז באתי לעשות אודישן".

כשרותם שרה את שיר אהובת הספן של ריטה, משהו קרה לי, סכר נפתח והדמעות זלגו, בכיתי, הצלילים שבקעו מפיה גרמו לי להיזכר, להרגיש, עד כמה אני אוהב אותה ואיזה אידיוט הייתי שלא שמרתי קשר עם הבחורה המדהימה הזו ששרה בקול של מלאכים אצלי בבית.

אמרתי לה שהיא עברה את האודישן, ואם היא רוצה את תפקיד הזמרת הוא שלה, "בטח דין" היא אמרה "מתי מתחילים בחזרות"?

אחרי שהסתיימה החזרה הראשונה הזמנתי אותה לצאת איתי לדייט, אבל רותם סירבה. הרגשתי כמו איבגי בסרט חולה אהבה בשיכון ג'. שלחתי זרי פרחים, ניגנתי מתחת לחלון שלה, ישנתי על המדרגות של הבית שלה ודבר לא עזר רותם לא הסכימה.  וכשהתחילה לפלרטט עם הבסיסט התחלתי להתעצבן. יום אחד תפסתי אותה לפני אחת החזרות ושאלתי אותה מה קרה לך זו לא הרותם שאני מכיר.......היא פנתה אלי בקרירות ואמרה "השתנתי"!

כך עברו להם מספר חודשים כשרותם לא נענית לחיזורי ומפלרטטת עם כל גבר בסביבה, מה שהוציא אותי מדעתי מצד אחד ומצד שני הפעיל את הצד היצירתי שלי, כתבתי שירי אהבה ולחנים כמעט בלי הפסקה, האמנתי שאולי זה יעזור לי אם רותם תבין שכמעט כל השירים שכתבתי היו עליה.

החיים של להקה אנונימית מתישים מאוד הופענו בכל פאב מאילת ועד ראש פינה, נגננו לפני חמישה אנשים, ולפעמים עשינו הופעה פרטית לשיכור אחד שישב על הבר.

לאט לאט התחלנו לצבור לנו מעריצים, התחילו להתקשר אלינו ולבקש שנופיע יחד עם להקות כמו בייב, בלאגן, נעליים ופעם אפילו הופענו כלהקת חימום ליהודים.

לפני ראש השנה של שנת 2009 התקשרו אלינו ממשרדו של שוקי וייס ובקשו שנהיה להקת החימום של מדונה שבאה להופיע פעמיים בפארק הירקון. שוקי אמר לנו שהוא שמע אותנו וחושב שאנו טובים ולכן הזמין כמה אמרגנים מהארץ ומחו"ל לשמוע אותנו ולהחתים אותנו על חוזה הקלטות.

התרגשנו, הרגשנו שזו ההזדמנות שלנו, פריצת הדרך שלה חיכינו, כולנו היינו בהי חוץ מרותם שלקחה את הבשורה די באדישות. התאמנו כמו משוגעים ארבע שעות כל יום כשאנו מלטשים את ההופעה שלנו עד שלמות.

ביום ההופעה קבענו לעשות בלאנס  בשעה ארבע אחרי הצהריים על הבמה.  בדיוק בארבע עלינו על הבמה הענקית שלושים מטר לכל כיוון,  צפינו  בהתרגשות ביציעים הגדולים שממול, דמיינתי לעצמי איך אני מנגן ושר יחד עם רותם מול חמישים אלף צופים.

החזרה עברה בהצלחה, רותם התעלתה על עצמה,  שנינו שרנו בהרמוניה מופלאה והרגשנו שאנו לפני פריצת דרך לה כל כך ייחלנו.

מדונה היתה צריכה לעלות לבמה בשעה 10 בלילה אנחנו היינו אמורים לעלות חצי שעה לפני ולבצע ארבע שירים החל מהשעה 9.30 בלילה. בשמונה הפארק היה  כבר מלא בחמישים אלף איש שהחלו לשיר את שיריה המוכרים  של מדונה בשעה תשע עשרים וחמש הכרוז עלה

והיציג אותנו כלהקת החימום ואז גיליתי שרותם נעלמה.

חיפשנו אחריה בכול מקום, רותם נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. היא לא ענתה לטלפונים, לא השיבה לאס אם אסים, שליח שנשלח לביתה מצא אותו סגור, היום הכי חשוב שלי בעולם הפך לסיוט.

כל הלילה ישבתי מחוץ לביתה וחיכיתי לה,  אני חושב שאם היא היתה מגיעה באותו הלילה הייתי הורג אותה, כל כך כעסתי עליה, הרגשתי נטוש, פגוע, נבגד, הבטחתי לעצמי שאני לא עוזב את מדרגות הבית שלה עד שאני לא מקבל תשובה מה קרה באותו הלילה.

ב11 בבוקר דלת הבית נפתחה ורותם עמדה בכניסה, הביטה בי ושאלה אותי אם אני רוצה להיכנס.

"למה"? שאלתי אותה למה נעלמת ביום הכי חשוב שלנו? רותם התבוננה בי ובמקום לענות שאלה אותי, "מה הרגשת אתמול בלילה כשנעלמתי"?

"את האמת" אמרתי לה, בחיים שלי לא כעסתי כל כך על אדם, לא הבנתי מה קרה,  דאגתי לך, חשבתי שקרה לך משהו, כשהבנתי שנעלמת, הרגשתי נבגד, חשתי אובדן,  נטוש לבד בעולם, את לא יכולה לתאר איזה כאב בלתי נסבל זה על משהו כל כך טוב שהוחמץ, שהייתה לנו הזדמנות ושאת במו ידיך הרסת אותה".

רותם הקשיבה, ופסעה שתי צעדים לעברי עד שעמדה כעשרים סנטימטר מפני ואמרה. דין דין, עברו עשר שנים, שנים עשר יום וחמש שעות וחצי  מאז שעזבת אותי לארצות הברית, ותשע שנים מאז ששכחת את יום ההולדת שלי והפסקת לכתוב לי, את מה שאתה חש עכשיו אני חווה מאז שנסעת יום יום  ללא הפסקה. עכשיו כשאתה ואני שווים אפשר להתחיל מאותה הנקודה בה הפסקנו. היא כרכה את ידה סביב צוארי ונישקה אותי בדיוק כמו באותו יום כשהיינו בני 14 בטיול השנתי באילת.