החופש הגדול הגיע,עונת הקיץ במיטבה,החום הגדול רובץ על הארץ שמחה והילולא.

השבוע נפל לי אסמון מאוד חשוב,אנחנו שבוים של המאווים של עצמנו,מבקשים לרוץ ולנצח את מירוץ החיים בצורה הטובה ביותר ולהשיג כמה שיותר נצחונות על מנת שהסביבה תכיר בנו ותרצה בקרבתנו,אבל האם יכול להיות שעצם המירוץ,עצם הרצון לספק צרכים של אחרים בעצם כובל אותנו מלממש את עצמנו האמיתיים?

האם עצם זה שאנשים רוצים להראות לעולם את יכולותיהם והמצאותיהם הם מפספסים גורם מרכיב וחיוני ביותר?את עצמם?

אם אקח לדוגמא את החופש,כולם עורגים לחופש מעת לעת,שבירת שיגרה,רצון לראות מקומות אחרים ואנשים אחרים,אך לכמה אנשים יש באמת את האומץ לקחת את עצמם ולעשות מעשה שכזה?

הלוא בחברה הקפיטליסטית ככל שאתה עובד יותר כך אתה צובר הרבה יותר,אך האם הצבירה הזו לא צוברת יחד עימה גם חוסר שביעות רצון,מתח,כעסים תחושות שליליות נוספות?התשובה היא כן. בהחלטה לא להתחבר לעצמך ישנו קורבן עצמי מאוד גדול שלצערי,החברה כלל אינה מכירה בו.

האדם משועבד לערכי חברה דורסניים ומכאיבים אך ממשיך להתנהג בצורה הזו ולו בשביל לזכות למעט יחס.

אך לצערו הרב ההפסד הוא גם במערכה ובסופו של דבר גם בקרב.מחד הוא אינו מספק את הצרכים הפנימיים שלו ומאידך הוא מממש צורך בלתי כתוב,המשתנה מרגע לרגע של חברה שאינה יודעת שובע.

לכל אדם יש את הכוח לשנות את המצב הקיים אם רק יקשיב לקולות האמיתיים הבוקעים מתוכו.

שבוע טוב וחודש טוב

לירז