ראיתם מה-זה? העיר התמלאה בכל דחפין (שדוחפים), יוממים, ושאר ירקות אנושיות. לא היה ניתן להשחיל את האף האורבני והקטן (*ההוכחה באדיבות דמרקר, ס.ק.) שלי בשום מקום במהלך היממה האחרונה, ואני שואל - "מה היה כאן שהלך לאיבוד- נמצא במהלך הימים האחרונים- והתגלה במנהרות בית גוברין בואך שינקין"? זה היה פשוט טירוף "איי טל יו". שגעון אורבני.

את הרכב המיובא הישר מהפריפריה, מצאתי מעוטר במיטב קישוטי הנייר המרהיבים של עיריית תל חולדאיכס, וגם התנועה יותר מהרגיל זרמה באיטיות של צב על היידרו. עוד פעם הצלחתי לצעוק בפעם המי-יודע-כמה "לא להביא את הרכב לעיר, פשוט לא להביא את הרכב לעיר", אבל הרי ברור שגם הזכרון הזה כמיטב המסורת ילך לפח, כאשר צליל שרשור המפתחות יוגנב לאוזני עם הביקור הבא אצל שאר בשרי בפרברים. הפתרון הוא קל, אני יודע, המוטיבציה קצת פחות.

בתוך ההמולה והנסיעה המלחיצה, אני די בטוח שנהייתי אוייבם של בני עדת הקטנוע בעיר; אבל זה מה שמגיע לאלו שחושבים שהם באמת יכולים להשתחל בין קוו 5 לסמי טריילר שחותך משמאל. נו טוייף. (התנצלותי כלפי כול אלו ההגונים).

את המרחק אותו הייתי צריך לגמוע ביום רגיל בפחות מ5 דקות של נהיגה איטית, הצלחתי לסיים פלוס חניה ביותר מחצי שעה. אם כול זה לא הספיק, החזרה ממוקד היעד כלפי הנ.צ. הבא, לוותה בחוסר רצון מופגן של הרכב לשתף פעולה עם בעליו הזמניים - משהו עם אור אדום מהבהב בתוך אייקון של של קופסא עם אוזניים (להל"ן "מצבר". מסתבר).

כמו לוסינדה מהצומת נאלצתי לחכות למושיע בדמות נהג המונית (של קסטל, של קסטל), רק בכדי לשמוע ממנו שאני צריך להיפרד מ50 סגולים בכדי לראות את הקוביה הירוקה שלי חוזרת אל החיים. המונית בחזרה למפקדה היתה עולה לי פחות.

הג'ואיש מיטר שלי מסמן שהלך לי המון כסף היום על דברים שקשורים לערימת הברזל הישנה והמיותרת הזו.

מסקנה נדרשת : אני חייב לחזור לטרנספורטציה הציבורית.

מסקנה אופרטיבית: תנסו אתם שלא לברוח כל-עוד-נפשך, בכל אמצעי בעל 4 גלגלים ושליטה עצמית - מפסטיבלי החג המשפחתיים והמעייפים האלו.