באתי בבוקר, כל כולי בתוך זה, כל כולי מחפש את המקום הכי נוח לשבת, כל כולי בתוך זה, מחפש מקום לשבת. למה אני צריך לחפש מקום לשבת? למה זה כלכך מעיק עליי אחרי שכבר ממש התרגלתי לזה.

"בוקר טוב" אמרתי, "בוקר" היא חזרה, "רוצה קפה?" שאלה, "אחד סוכר" עניתי.

כל כולי בתוך זה, מנסה להבין לאן כל זה הולך, איך לעזאזל משערכים כל רגע ורגע, כל דבר ודבר, בעצם השערוך זה לקחת את הערך הנוכחי הנראה לעין ולנסות להעריך מהו באמת שווה בעיני כל, למה הוא באמת שייך על פי כל ואיך לעזאזל אפשר להפוך את זה למשהו שאפשר יהיה מאוחר יותר לעשות עם זה משהו.

בעצם כמו בן אדם שבתחילת הדרך מביט אל החיים בחיוך ענק, שמח וטוב לב, שום דבר לא מפחיד אותו, שום דבר לא עוצר אותו, לשום דבר אין באמת משמעות אמיתית וגדולה, החיים אף פעם לא ייגמרו הכל יילך כרגיל וטוב ומוצלח.

אחרך כחולפות השנים וצריך לעשות שערוך, כי כואב קצת פה ושם, כי משמין קצת פה ושם, כי הכל נראה אחרת,

אבל אתה עדיין צערי אומרת המראה, אתה עדיין צעיר וכל החיים עוד לפניך, אז מדוע להריג בן 89? מדוע להרגיש כך?

בסה"כ מחפש מקום לשבת, רוצה לשערך, רוצה לשערך כל דבר שזז, כוס קפה, עם אחד סוכר, ערב אחד בבר, שני ערבים קסומים בחוף היום, חצי פרידה, ושערוך.

ואז מתחיל השענרוך האמיתי.

זה שלוקח אותך בכל רגע נתון להערכה עצמית גבוהה ונמוכה, מעין בורסה שכל הזמן עולה ויורדת לא מצליחה להיאחז ביציבות, סערת נפש גדולה כלכך שהשערוך הוא פעולה מיידית שבה הערך עולה ויורד בלי מעצורים בלי מחשבות בלי הסברים.

מה באמת שווה מה? מי באמת שווה את מי?

שערוך

האמת שמאתמול או בעצם מתחילת היום שלפניו הכל נראה אחרת, אחוז דיבוק, מחפש מקום לשבת...