זה מגיח מכל כיוון.

הכול כאילו עשה יד אחת לאותת שקיץ, שחם וזה הזמן לאבטיח, ולחפש בריזה.

אפילו הפרק הראשון של העונה השביעית של 'האוס' מציג אותו - לראשונה - כרומנטיקן.

וה המכתב שתרגמתי אתמול בשקדנות מופתית: 

(רקע: ב. פסטרנק כותב לאשת חברו הטוב, שהפכה ברבות הימים לאשתו -

15.1.31

לא טוב שאני מנדנד לך. אני חושש שזה יגבר. מחר, ב- 16 לחודש בבוקר, אבוא אלייך אם אפשר. בכל זאת, קשה נורא להתקיים בלעדייך, ולא ניתן כמעט לחזות מקרים שיאפשרו להיווכח בכך. איכשהו, האהבה הצרה אינה צופה אותם מראש. קיימים דברים רבים שדורשים אותך כל הזמן ומזכירים אותך. את אינך אוהבת אותי באופן הזה, אינך יכולה לדעת את הצורך הזה בי. אינך יודעת את הפחד וההתפעלות הללו.  היי, בבקשה, חופשית לחלוטין עם ס-י, אני מבקש זאת ממך בלב שלם, כפי שסיפרתי לך בתום לב את הדבר ההוא, האחר. מה שלא יקרה עתה, לא יהיה כמו שהיה עד לא מזמן. וגם אם יכאב, יהיה זה באופן אנושי,  ולא בעצמה בלתי אנושית, כמו אצל תלמידים. העניין כאן במוסיקה, אסביר לך במלים, מ[כיוון] שאני כותב עכשיו נורא בחופזה.

טוב שאזרתי אומץ להתיר חרצובות לשוני בנוכחותך אתמול, שהדבר קרה כבר ונמצא מאחור. מפליא איך היית יכולה לקבל את הדיבור החצי אילם הזה וחסר התוכן, אך עדיין – שפה, בה אני מוכן להתבטא בכל עת שתרצי, כדבר מה כתוב. בכל זאת לא אפחד ממך במובן זה. מתי שהוא את תִשני אי שם בקרבת מקום, בזריחה, ואני אאזור עוז לפתוח פה זה (חסר הלשון כמעט), אך שקט יותר, וטוב יותר, אולי, כשיר ערש. אני אוהב אותך נורא. – אבל אל תחשבי שאני מדמיין דבר [מה]. אפילו עם המוסיקה הכול יהיה כפי שהיה. שום אי נוחות, חוסר טעם, שום מנהג אדנות כלפייך.

קשה ללא נשוא לשמור על נימת שוויון נפש מלאכותית כלפייך ליד אנשים אחרים – שמת לכך לב אתמול?

אסיים במפתיע.

15.1 לפני קונצרט.