זהו לא סוד, שבקרב חלק מאומות העולם ותושביהן – המותג "מדינת ישראל" אינו הכי פופולרי. כל מי שעוסק בקידום ענייניה המדיניים, כלכליים, מסחריים, מדעיים, תרבותיים של המדינה ותושביה נתקל לעיתים בגורמים שאינם ששים לשיתוף פעולה, אנשים שמסבירים שלא מתאים כעת (או בכלל) לקיים מפגש/ אירוע/ פעילות משותפת או שפשוט לא מחזירים תשובה.

אנו, העוסקים בייצוגה של המדינה במדינות השירות השונות, שמחים על הזכות להציג את יתרונותינו ואת הייחודיות הישראלית שכולנו כה גאים בה, בכדי להרחיב את מעגל שותפינו. בה בעת, אנו מנסים לחזק ולחבק את אלו שבעדנו. אלו שרוצים בקרבתנו.

אנחנו כל כך עסוקים בלשמור על עצמנו שלפעמים אנחנו פוגעים במאמצים אדירים שמושקעים בנושאים "פחות חשובים" שגם הם בסופו של דבר -  שומרים עלינו. לדוגמא, לפני מספר שבועות ביקר בארץ נשיא ארגון סחר החוץ והקמעונאים והשירותים הגרמני, אנטון ברנר. האיש הינו דמות בכירה ומוערכת בקהילת העסקים הגרמנית (תזכורת לקוראים – המדובר בשוק היצוא הגדול באירופה והשלישי בגודלו בעולם). האיש נוהג להגיע לארץ בראש משלחות תעשיינים ואנשי עסקים, בתדירות של כפעם בשנה - שנתיים, נמצא עמנו בקשר מזה שנים ובעל אוזן קשובה.

מר ברנר ביקר בישראל כנציג הסקטור העסקי הגרמני וליווה את מזכיר המדינה במשרד החוץ הגרמני בביקור עבודה בארץ. בביקורו נפגש עם הנשיא, נגיד בנק ישראל, סגן שר החוץ, נשיא לשכת המסחר גרמניה ישראל – מיכאל פדרמן ואחרים.

עד כאן הכל בסדר. ואם אתם שואלים  - הביקור עבר בהצלחה... עד להגעתו לתשאול בשדה התעופה. מסתבר שככל הנראה (ואני כותב כך כי אני מכבד מאוד את הנושאים באחריות לבטחוננו) מר ברנר ועמיתו עברו בשדה התעופה חוויה קשה, מעליבה ומשפילה שהותירה בו רושם קשה לתיקון.

מר ברנר מכיר בצורך לעבור בדיקה בטחונית, תשאול ואפילו להציג את חפציו. הבעייה מתמקדת בגישת המתשאלים, שלכאורה, הייתה חצופה וחודרנית מעל לסביר. לאורך כל התהליך הארוך לא הובהרה לו ולו פעם אחת מה הבעייה. לא ברור לו איך אדם/ בחורה צעירה מעיזים להגיד לאדם מבוגר ומכובד – "תסתכל לי בעיניים ותענה רק על מה ששואלים אותך". בנוסף, נלקחו ממנו  כרטיסי הביקור של כל האחמ"ים אותם פגש ולכאורה נשאל שאלות כמו " על מה דיברת עם נגיד בנק ישראל"...  אפילו המכתב שציידתי אותו בדבר היותו איש קשר מוכר מזה זמן רב לא סייע לצלוח את האתגר.

נפגשתי עימו בסוף השבוע והוא אמר לי שאינו מבין איך אנו מצפים ממנו לשכנע מנכ"לי חברות גרמניות לבוא לישראל באם קיים הסיכון שאפילו אחד מהם יעבור חוויה דומה. לדבריו, במציאות כזו יווצר נזק הסברתי אדיר, מאחר ומנכ"ל כזה לא ירצה שום קשר עם ישראל וגם יספר לכל מי שרק יעבור לידו על מה שקרה לו וכמה כדאי להתרחק מכאן.

אני מכהן בחו"ל בשליחות שנייה ובמשך השנים נתקלתי בתופעה בצורה חוזרת ונשנית בעצימות משתנה. הצורך הבטחוני ידוע ומכובד. יחד עם זאת, הבעיתיות שקיימת בתהליך הבידוק של אנשי עסקים זרים (או אנשי קשר אחרים) בעת יציאתם מישראל אינה חדשה ולצערינו גורמת לנזק מתמשך ביכולתנו לתחזק ולהסתמך על אנשי קשר החשובים לנו. אחרי כל ביקור בישראל יש פחות אנשים שמוכנים לנסוע ולפגוש/ לסחור/ לשתף פעולה עם חברות ישראליות (וזה עלול לקרות לכל איש קשר מכל תחום אחר).

אני עדיין מקווה שניתן לקדם תהליך שבו המתשאלים יקבלו דגש על הצורך להתייחס לרקע של האדם שעומד מולם ולכל הפחות לדבר בנימוס. האורחים שלנו אינם ישראלים, לא רגילים לישירות (ולעיתים) לעזות מצח וגם אינם מעוניינים להתרגל לכך. הם עלולים פשוט (כפי שרמז מר ברנר) לא לבוא יותר. אחרים גם לא ירצו לשמוע מאיתנו. בניגוד לדעה הרווחת – אני לא מצפה מהזרים להשתנות או שאם מה שיש כאן לא נאה להם  - אז שלא יבואו. כדאי שאנו נבין שעם כל אדם שמוותר עלינו  - ההפסד כולו שלנו...

על ניסור הענף שעליו אנו יושבים כבר דיברנו?