היא נסעה אליהם כמידי יום שישי, ברקע שמעה את השיר שאהבה, שיר שהחזיר אותה אחורה , שנים אחורה. שיר שהזכיר לה את החבר הראשון או יותר נכון את הרגע שאחרי, כשהלב דימם בפעם הראשונה על מישהו שלקחה יותר מידי ברצינות. מה ידעה אז על פרידות? היא חשבה שזה ימשך לנצח. היא רצתה שזה ימשך לנצח, שיהיה פשוט , למה לעשות הכל כך כך מסובך , למה להפרד להכיר מישהו אחר ושוב להפרד ושוב להכיר מישהו ואז להתחתן ואחרי קפיצה נוספת בזמן ... שוב הצורך להפרד... כמה תמימה הייתה כשהכל התחיל ולמרות הכל, והיה הכל , היא לא בטוחה שעכשיו היא הרבה יותר מתוחכמת, מנוסה כן, מתוחכמת – את זה היא לומדת , קצת בכל יום. חיה ברצף בלי הפתעות מרתקות מהסוג הספציפי הזה ..היא כבר מרגישה שהיא כמעט יודעת שהבחוץ הזה לא מסקרן ולא מפתה וגם לא מעורר אבל זה מה שיש וכמו שאומרים -עם זה היא צריכה לנצח. עשור אחרי , היא תוהה , מנסה לנחש כמה שירי אהבה חזקים שמעה עם מישהו , כמה שירים הוקדשו לרגעים עם מישהו. איך תמיד אהבה לנתח את המילים, להרגיש אותן , לתת להן לצלול עמוק , בפה בגרון בבטן. לחיות איתך עד יום מותי.. סוג של משפט משיר שהיא לא מוצאת בתוכה את היכולת להתחבר אליו, המציאות וניסיון החיים כיבו את הרומנטיקה, את האמון הבסיסי הזה במשהו טהור ונקי. עוד משפט , השירים ממשיכים , היום הם על הגל הרומנטי - עיניה דולקות וכמו מבקשות נגשת אלי חשמל בעצמותי.. איפה החשק הזה להדליק באמת מישהו , להיות חמה על מישהו ולא במובן הטכני של הצורך הזה כי הגוף צריך כי הגוף בוער, לא לא לא היא רוצה הרבה יותר מזה. היא רוצה סערת חושים שתתחיל כניצוץ קטן אבל שתתחיל קודם כל בלב, שיראו אותה בפנים בעיניים בחיוך , שהחיוך יהיה של אהבה ולא של תחמנות , חמדנות וחרמנות , למה הצורך הבסיסי הזה כל כך קשה להשמה, למה החיבור הבסיסי והאמיתי הזה נדיר כל כך היום ?
|