בעבר היותר רחוק גם זכויות סוציאליות למיניהן - קופות גמל, ביטוחי מנהלים וחיים, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, אופציות וכיו"ב זכויות מעבודה, לא היו משותפות. עיוות זה תוקן לפני זמן רב בפסיקה, כאשר נקבע שבהתקיים מאמץ משותפים והרמוניה מינימאלית - זכאי בן הזוג השני למחצית מכל הכספים והזכויות שנצברו במהלך הנישואין.

בעבר, אישה, אשר גידלה את ילדיה וטיפחה את משק הבית,  והייתה מה שנהוג לכנות "עקרת בית", יכולה הייתה למצוא עצמה ללא בטחון כלכלי ומחוסרת כל. בעלה, שעבד כל השנים מחוץ לבית, צבר זכויות פנסיוניות ואחרות במקום עבודתו, יצא לעולם חמוש בקופות גמל, קרנות, ופנסיה חודשית קבועה, המבטיחה את עתידו וזקנתו.

האישה שתרמה את חלקה לעוגה המשותפת בניהול הבית, ניקיון ובישול נשארת ללא כלום, בעוד הבעל יכול ליהנות מהפירות שצבר במסגרת נישואיו, כמובן שקיימת גם אפשרות שהאישה היא בעלת הזכויות והבעל הוא שהיה יוצא בעבר מקופח, אפשרות שהיא כמובן פחות שכיחה, אך קיימת.

מזה תקופה לא קצרה, כתוצאה משינוי ההלכה, זכויות אלו נחשבות נכסים כלכליים ברי חלוקה לצורך גירושין, אם רק הורם נטל ההוכחה ששני בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ותרמו יחדיו למאמץ המשותף. זאת בנוגע לזכויות אשר נצברו במהלך החיים המשותפים כתוצאה מעבודה.

ההלכה קובעת - נכון להיום - כי הן זכויות סוציאליות ופנסיונית והן נכסים עסקיים שנצברו במהלך החיים המשותפים הינם ברי חלוקה בין שני בני הזוג ומהווים נכס משותף.

השיתוף בנכסים בין בני זוג הינה הלכה שנקבעה ונוצרה בפסיקותיו של בית המשפט העליון וההיסטוריה שלה היא בת עשרות שנים. כבר לפני למעלה מ- 40 שנה התייחסו לנושא זה, בע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ' (1) 589 ובשורה ארוכה של פסקי דין שבהם נדונה ההלכה והורחבה עד לבג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, וע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נ"ה (4) 709.

בדרך כלל בן זוג נישא מתוך רצון לנהל משק בית משותף עם בן זוגו במערכת של אמון הדדי, אינטימיות והשקעה משותפת בחיים המשותפים, הכוללים עבודה מחוץ לבית, החזקת משק הבית המשותף וגידול הילדים. זאת, כאשר ההנחה הבסיסית שלו היא כי שני בני הזוג בונים עתיד משותף, והם יחלקו את חייהם בטוב וברע, כך שהמאמץ שכל אחד מהם עושה במהלך החיים המשותפים הוא גם לטובת שני בני הזוג והמשפחה כולה.

בית המשפט העליון יצר ופיתח את "חזקת השיתוף" מתוך גישה שהשארת הנכסים בידי בן הזוג שהם רשומים על שמו, מהווה אי צדק, העדר תום לב והעדר הגינות וקבע כי חזקה על בני זוג, שחיו במשק בית משותף ובאורח חיים תקין, פחות או יותר, כי כל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים מהווה רכוש משותף וכי על בן הזוג הטוען, כי נכס מסוים אינו כלול במאגר הרכוש המשותף - הנטל להוכיח זאת.

כאמור,  בשלב מאוחר יותר גם נכסים עסקיים כגון: משרד עו"ד, רו"ח בית חרושת ועסקים אחרים הוכרו כנכסים משותפים ברי חלוקה בין בני הזוג.  התפתחות ההלכה הייתה איטית. תחילה נקבע, כי דירה ששימשה כדירת מגורים, הינה נכס משותף בלא כל קשר לרישום, ומאוחר יותר נקבע כי גם נכסים עסקיים דוגמת אלו שצוינו לעיל - הינם נכסים משותפים, ובתנאי שנוצרו או נצברו במהלך החיים המשותפים.

מקווה כי תמצאו את החומר שימושי לכם

שלכם,

עו"ד אלינור ליבוביץ'

מוזמנים לבקר בדף שלי בפייסבוק או באתר האינטרנט