כמה שאני מתגעגעת לבלוגים פשוטים כמו יומן, כמו פעם כשכל הוירטואליות התחילה. סתם דיווחי יום יום על החיים, או מחשבות ללא מסר מובלע. טקסט של פעלים: קמתי, הלכתי, באתי, חזרתי. בלי תחכום יד שלישית במצב גרוע, מטאפורות שהמנוע שלהן כבר לא עובד. בלי ציניות אחידה שעוברת מאחד לאחד כמו נגיף. כאן אין קונדומים לעצור את זרם התודעה הכוזבת וכולנו נדבקים.

אז היום, סוף סוף הוצאתי לפועל משימה שדחיתי שנתיים וחצי ואני מאד מרוצה וגאה בעצמי. סידרתי את כל ה"דברים" מתחת למיטה בחדר מרפסת. החדר ההוא שמשמש כחדר מחשב וגם מחסן והוא הכי מבולגן ובכל זאת כולם אוהבים לשבת רק בו.

בזמן שסידרתי את החפצים חשבתי על עצמי ועל החיים שלי. הילדה שלי הלכה לקייטנה, אני אף פעם לא, תמיד הייתי בבית עם אמא וסבתא או למטה בשכונה עם הילדים. היא חזרה מן היום הראשון במצב רוח מתנגד. בכל מה שאמרתי לה היא זילזלה, לא התלהבה מכלום.

אולי לא הייתי צריכה לשלוח אותה לשם. אני נגד ריכוזים הומוגניים! נגד בתי ספר פרטיים שעורכים מבחני סינון להומוגניות. רק דברים רעים יוצאים מזה. והנה שלחתי אותה לקייטנת ילדים צפון-תלאביביים סופר-תחרותיים כמו ההורים שלהם.

למה אין קייטנת ספרות שירה ופילוסופיה לילדים? מה קרה? שילמדו שהעולם אינו אלא דימוי...

ברקע, מאחורי המחשבות הללו, חוזרות לי בראש מילים מתוך שיר של יאיר הורוביץ. לפני כמה ימים מצאתי ברחוב שני ספרים על שירה, באחד מהם ניתוח יצירתו של יאיר הורוביץ.

זה מוזר, כי קודם גרתי במשך שנתיים וחצי בדירה שמעליה הוא חי תקופה מסויימת עם אשתו הראשונה. יום אחד היא באה במפתיע מארה"ב, שוחחתי איתה והיא הראתה לי איפה הוא עבד ואיפה יונה (וולך) ומאיר (ויזלטיר) ישבו. אחר-כך הוציאה כמה ספרים מתוך עזבונו ונתנה לי.

הנה השיר :

שיר ילדים

יאיר הורביץ

פִּתְּחוּ לִי שְׁעָרִים וּתְכֵל לִי,

פִּתְּחוּ לִי, אֲנִי רַק סֵהְלִי

וַאֲנִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת יֶלֶד

גַּם יָכוֹל לִהְיוֹת יַלְדָּה.

אֲנִי רַק סֵהְלִי פֹּה לְבַד,

לְבַד עַל הַגָּדָה פְּרִיחָה

נִסְגֶּרֶת בְּעוֹדָהּ אִבָּהּ, מְאֹד

עִם כָּל הַיְּלָדִים כֻּלָּם

רָצִיתִי לִהְיוֹת שָׁם

בְּקַרְקָעִית חֲלוֹם

עִם יְלָדִים עוֹלִים מִמַּיִם וּפְנֵיהֶם יְרֵחִיִּים

מַזִּים רֵיחוֹת, רְכוּבִים

עַל סְיָחֵי מֶשִׁי שׂוֹחִים בָּרוּחוֹת

וְהָרוּחוֹת מַחְלְפוֹתֵיהֶם וְסָגֹל בַּכּוֹכָבִים, אֲנִי

סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה

בַּחֲלוֹם

הוֹלֵךְ עַל אֲוִיר שָׁט בִּסְגֹל כּוֹכָבִים, אֲנִי

קְטַנִּים לְבַד בַּגָּדָה, תַּחַת

אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת צְלוּלִים

רוּחוֹת יִהְיוּ מוּסִיקָה וַאֲנִי

סֵהְלִי גָּדוֹל וְלֹא רוֹצֶה

נֶשֶׁר כְּמוֹ בְּגַן חַיּוֹת לִהְיוֹת,

נֶשֶׁר מִשְׂחָק שֶׁעוֹשִׂים לוֹ

פְּגָרִים בְּשָׁמַיִם קְטַנִּים וְהוּא

לֹא מִן הַבָּשָׂר הַמְּמֻגָּר בְּצִפָּרְנָיו וְצִפָּרְנָיו לֹא

עֶדְנַת בְּשָׂמִים וְאָשְׁרוֹ,

וְאָשְׁרוֹ גַּם הוּא בְּשָׁמַיִם כָּאֵלֶּה, קְטַנִּים

וְשַׁעֲשׁוּעוֹ אוּלַי:

עַכְשָׁו

סוּסִים וְהָרוּחוֹת כְּבָר לֹא נִסִּים

וְהַנְּשָׁרִים לֹא.

אֲנִי סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה קְטַנִּים וְהַסּוּסִים

לְאִטָּם נֶעֶלְמוּ בְּדִמְדּוּמִים מְמֻשָּׁכִים

וְהָרוּחוֹת שְׁעָרִים.

איזו אוירה פסיכודלית מהפנטת. בא לי לשבת בכסית, להזמין כוס ויסקי ולהוציא עיפרון ומחברת. להיות קצת גברת לוין, גם אותי אף אחד לא.

והמילה הזאת סֵהְלִי  אינה מרפה.

מזכירה לי סכל, פתי. תמים שמתדפק על שערי הילדות האבודה שלו. זמן קסום בו אין הבדל בין ילד לילדה, גן עדן.

"אֲנִי קְטַנִּים" הוא אומר ואני חושבת מיד על "אלוהים אדירים". מכירה את התחושה הזאת של להרגיש קטן קטן קטן והרבה הרבה הרבה.

"רִיבּוּי הִיוּלי" כותבת לילך לחמן בספר שמצאתי. בשיר אחר " גורל הגן" כותב יאיר הורוביץ:

אֵינֵֶנֶּי אוֹהֵב אֶלָּא אָדָם אֶחָד ועוֹדֶנִי מְתְגַּעְגְּעִים.

לילך לחמן פותרת את החידה על ידי הבדידות שהיא המרחק המצטמצם בין "אני" ל"אנחנו" לכיוון התלכדות עם האנונימיות של "הוא". אני ובדידותי וגם היא.

לפעמים אני מרגישה את עצמי כ"היא", כמו דמות. אחרי- הצהריים כשהלכתי לקחת את הילדה ראיתי שם את כל ההורים, ההסעה איחרה והם כרגיל דיברו על נדל"ן. תמ"ע 38 ...פינוי בינוי...הקבלן אמר... השכן מקומת קרקע בלי אישור את הגן סגר...

 ואני שתקתי ביניהם למרות שאני מכירה את המילים האלה ויכולה לומר איזה משפט או שניים. חשבתי רק על סֵהְלִי שגר לא רחוק משם, ממש ממש לא רחוק, אולי חמש דקות הליכה.