זה תמיד מדהים אותי, שאנשים שפוגשים בי היום, רואים משהו כל כך שונה ממה שאני.

***

הייתי ילדה עם פוטנציאל:

היה לי פוטנציאל להיות תלמידה טובה...אם לא הייתי כל כך תוססת

היה לי פוטנציאל להיות ילדה יפה...אם הייתי קצת פחות 'גורסת'

היה לי פוטנציאל להיות זאת שמתחילים איתה...אם לא הייתי נראית האחות הגדולה של חברותיי

היה לי פוטנציאל להיות נחמדה....אם לא היה לי פה כל כך גדול

היה לי פוטנציאל להיות נעימה ורגועה...כך נראיתי ממבט ראשון...רק שהאופי הסוער שלי ניפץ את האשליה כל פעם מחדש.

וכיום הפערים מתחילים להסגר:

חלק כבר בטוחים שאני נבונה, כי איך יצאו לי מילים שכאלו אם לא?

וחוץ מזה כבר לא בוחנים לי את הרזומה האקדמי, כי אני עצמאית ולא צריכה חיזוקים של תארים.

מלכת יופי כבר לא אזדקק להיות, כך שמונחי היופי עליהם שופטים אותי כנראה מבוססים גם על דברים שלא קשורים בגיזרה ומתיחות העור על שטח פני הגוף.

אני כבר לא נראית כמו האחות הגדולה של בנות גילי, לאמיתו של דבר מרבית חברותי צעירות מעט ממני (אולי כי אני לגמרי לא מתבגרת באישיותי)

ו...אני כבר פחות ופחות נדרשת להיות נחמדה ובעצם נכון יותר לומר, אני לא דורשת מעצמי להיות כזו.

***

וכן, הם כל כך מצטמצמים הפערים הללו ועדיין, עם כל ההצלחה, עם כל הפירגונים שאקבל, תמיד אמצא עצמי מגניבה מבט לאחור, אל הצד ושואלת בחשדנות: "אתם מדברים עלי עלי השמנה, הבעייתית, זו שאחרי פגישה אחת מבינים שנחמדה היא לא, אותה האחת שמעולם לא נחשבה למדוגמת?"

למה ההערכה העצמית לא גדלה ביחס ישיר עם ההתפתחות?

ומצד שני, כמה הערכה גדלה לי מאז הפסקתי להשתדל להיות...