המפלצת הגיחה דווקא מאחורי התמונה, כאילו כדי להכעיס ולהראות לבני שהיא לא חייבת להיות דווקא מתחת למיטה, כמו שבני ציפה. המפלצת גם לא ניסתה לאכול את החלומות של בני, או אפילו ניסתה להפחיד אותו, היא פשוט הגיחה ועמדה מבולבלת, כאילו לא יודעת מה היא צריכה לעשות עכשיו, כשיצאה לאור.
בהתחלה בני נבהל, או שחשב להבהל, אבל הוא בהחלט קפץ, אבל ברגע שעיניו נחו על המפלצת, הוא הרגיש עצוב. לקח לו מספר רגעים כדי להבין למה הוא עצוב, אבל אחרי שחשב על כך מספיק, הבין שהוא עצוב בשביל המפלצת, עצוב בשבילה שאיבדה את תפקידה בחיים, עצוב בשבילה שאין ביכולתה לעשות את מה שהייתה אמורה לעשות כל חייה.
המפלצת, שהייתה רגילה להתמודד עם פחד וידעה מה לעשות איתו, לא ידעה מה לעשות עם עצב. עצב אי אפשר לאכול, עצב אי אפשר לגנוב, עצב אי-אפשר להפחיד, עצב אפשר רק להרגיש, והמפלצת לא ידעה איך לעשות את זה, היא לא ידעה איך להרגיש פחד, היא לא ידעה איך להרגיש שום דבר, היא רק ידעה להיות מפלצת, וגם את זה היא לא עשתה טוב במיוחד.
בני ניגש אל המפלצת, ליטף אותה והציע לה נחמה, חיבק אותה אל קרבו ואמר לה שהכל יהיה בסדר. המפלצת לא האמינה לו, היא לא ידעה מה לא בסדר עכשיו, אז איך הכל יהיה בסדר, אם הכל בסדר עכשיו? אבל בני המשיך לחבק אותה, לחש לה מילים נעימות ואמר לה שהכל יהיה בסדר, שהיא תהיה בסדר. 
המפלצת עדיין לא האמינה, אבל התחילה לדלוף, ולא הבינה למה היא דולפת, המים פשוט ירדו מעיניה לאט לאט, טיפה אחר טיפה, עד שלבסוף זרמו כשטף גדול והמפלצת חיבקה את בני בחזרה, והרגישה. היא הרגישה עצב על כך שהיא לא יכולה להיות מי שהיא נועדה להיות, הרגישה כעס על כך שבכלל מצופה ממנה להיות משהו, הרגישה בלבול על כך שלא ידעה מי הוא זה שמצפה ממנה, אך יותר מהכל, היא הרגישה אושר, אושר על כך שהיא מרגישה.
בני המשיך לחבק את המפלצת ומשך אותה לקרבו, משך אותה פנימה פנימה עד שהייתה רק חלק קטנטן מליבו, ואז המפלצת הרגישה השלמה, על כך שמצאה את מקומה בעולם.

פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים:

http://thirtyminutesblog.blogspot.com