אני לא זוכר אם הזכרתי את זה או לא (ואני מניח שכן), אבל לא מעט מרצים אמרו לי במהלך לימודיי שככל שיגבילו אתכם יותר, תוכלו לכתוב יותר טוב. הדבר נכון גם לגבי תרגילי כתיבה וסדנאות כתיבה. בסדנאות כתיבה לא אומרים לכם פשוט לשבת ולכתוב, אלא אומרים לכם לכתוב על נושא מסויים, או בסגנון מסויים, או בכמות מילים מסויימת. כשלמדתי ב"קאמרה אובסקורה" לכל אורך השנה שביליתי שם, היינו צריכים לכתוב סיפורים באורך של מאתיים-חמישים מילים לכל היותר, ובהתחלה ההגבלה הזו נראתה לכולנו מאוד מטרידה, היו אצלנו כאלו שהיו רגילים לכתוב שלושה עמודים, עשרה עמודים והיו כאלה שאפילו יותר. היו גם כאלה שהיו רגילים לכתוב רק שירה, או סיפור בצורת שירה, אבל ללא עלילה של ממש. והנה בא מרצה ואומר לנו לכתוב סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, ושיהיה באורך של מאתיים-חמישים מילים לכל היותר, וזה עבד, אנשים הצליחו לכתוב סיפורים מדהימים ככל שהגבילו אותם יותר, ככל שאמרו להם מה לעשות.
באתר "במה חדשה" יש סדנת כתיבה שנמשכת כבר כמה שנים טובות, שהייתי חלק ממנה במשך תקופה לא קצרה, ושם נותנים לכם הגבלות מאוד רציניות, ויוצאים משם סיפורים נהדרים. "העלילה צריכה להתרחש בלילה, צריכה להסתובב סביב נסיעה לילית, ושם הסיפור צריך להיות שם של שיר ישראלי ידוע, וגם צריך לשמש כחלק מהסיפור." זאת רק הגבלה אחת לדוגמא, שגרמה לי לפחות לכתוב שני סיפורים שונים, ואחד מהם אפילו אהוב עליי במיוחד.
הסיבה שאני מספר לכם את זה היא כי במהלך הכתיבה שלי כאן לא הגבלתי את עצמי במיוחד, פשוט נתתי לעצמי לכתוב, על מה שלא יהיה, העיקר שיהיה משהו כתוב. עכשיו הגיע השלב הבא, והגיע הזמן להתחיל לתת לעצמי הגבלות ולנסות להתמודד איתן. אני מתחיל בקטן, הגבלה אחת, פשוטה יחסית, ובהמשך אעבור להגבלות רציניות יותר. לעזרתי נחלץ האתר הזה, שמייצר תרגילי כתיבה לסופרים, וסתם לכאלו שרוצים לכתוב. אפשר לייצר הגבלה אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמש, אפשר לבקש מספר הגבלות רנדומלי, ואפשר לייצר הגבלות לסיפור אחד, או ליותר (עד עשרה בפעם אחת).
אז עכשיו, הגבלה ראשונה, והפעם: "הסיפור צריך להתחיל ביום חופש."
לאריק לא היה יום חופש כבר הרבה מאוד זמן, כל-כך הרבה עד שלבסוף אילצו אותו לקחת אחד, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו והחל לשוטט ברחובות. מאז שעזבה אותו הצליח לקבור עצמו בעבודה וכך לא לחשוב עליה, לא לחשוב כיצד גילה עם מי היא שוכבת, ולמה, וכיצד כשהתעמת איתה אמרה לו שהיא עוזבת לטובת "הגבר האחר". עכשיו, כשלא היה לו במה להעסיק את עצמו, חשש שלא יצליח לחשוב על דבר אחר, ולכן הכניס אוזניות לאוזניו, הגביר את הסאונד בנגן המוזיקה שלו, והלך. הוא לא ידע לאן הוא הולך, הוא גם השתדל שלא לחשוב על כך, אלא פשוט הלך.
מדי פעם חדרו דרך האוזניות מחשבות, כאלו שניסה להימנע מהן במשך כל השנה החולפת, כמו זכרון של הפעם הראשונה שנפגשו, זה היה באוטובוס, שניהם עוד היו בתיכון. היא קמה לרגע והוא מייד התיישב במקומה, כי חשב שתיכננה לרדת מהאוטובוס, וכשדרשה ממנו לפנות לה מקום, הציע לה בצחוק שתשב עליו, והיא התיישבה. אריק פיספס את בשבע תחנות את תחנת האוטובוס שלו, רק כי לא רצה לתת לה סיבה לרדת ממנו, וכשלבסוף הייתה צריכה לרדת בעצמה, ירד איתה וביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, ולא הסכים לעזוב אותה עד שכתבה לו אותו על כף ידו.
אריק הגביר שוב את הסאונד, מנסה לגרש את המחשבות מראשו, ואפילו החל לזמזם את המנגינה שנשמעה, שיר ישן של אירוסמית' שאהבו לשמוע יחד, ואף החליטו לקרוא לו השיר שלהם והוסיפו אותו לרשימת ההשמעה שלהם ברכב ובנגן האישי. רק לקראת סוף השיר הבחין כי השיר שהתנגן בנגן היה בכלל שיר של פורטיס, ובכעס על עצמו הגביר את הסאונד והחל לרוץ. הכושר הגופני שלו היה טוב והוא הצליח לרוץ מרחקים עצומים בלי להתנשף, כי היא התעקשה שיתאמנו יחד וירוצו בים, כי לא רצתה שלחבר שלה תהיה כרס, אלא ריבועים בבטן.
אריק נעצר בבת-אחת וניער את ראשו בחוזקה, מנסה להרחיק מראשו את הזיכרונות, רק כדי לפנות את המקום לעוד זיכרון, על הריב האחרון שלהם לפני שעזבה, על שקרא לה זונה, זרק לעברה כסף ואמר לה שהיא לא שווה את זמנו, שמעולם לא אהב אותה. הוא נזכר איך התקשר אליה אחר-כך כמו כלבלב קטן והתחנן שתעדיף אותו על פני הבחור השני, והיא פשוט צחקה לו בפנים ואמרה שהוא לא שווה את זמנה.
אריק הרים את עיניו ושם לב שעצר ליד תחנת המשטרה הישנה ברחוב רוטשילד, אותה אחת שחשב להיכנס אליה ולהודות במה שעשה, במה שעשה לה על שפגעה בו כך, ועל איך הלך משם וקבר את עצמו יום יום בעבודה כדי שלא יחזור לכאן שוב, גם אז, כמו עכשיו.
פוסט זה לקוח מהבלוג החדש שלי, כולכם מוזמנים: http://thirtyminutesblog.blogspot.com |