היחסים שלי עם המוות

פעם פחדתי ממנו מאוד. פעם הייתי נתקף חרדה תהומית וקוצר נשימה חרדתי מהמחשבה שאפסיק לחשוב. שלא אתקיים יותר. שלא אוכל לחשוב על שלא אוכל לחשוב. ה dead end הזה תרתיי משמע הרס אותי. זה הביא אותי לחיות כמו מטורף. לחיות עכשיו. לחיות את הרגע. למצוץ כל שנייה בחיים. וברגע שאתה חי עכשיו, כמו שהיית רוצה לחיות בעתיד, אתה לא בלחץ, אם זה יגמר בעוד שעה. אני לא בלחץ למות בעוד שעה. כי אמרתי/עשיתי את מה שאני רוצה, וגם השארתי מכתב להיתראות. מכתב ביי ביי. לא רציתי למות בלי לומר שלום, בהפתעה. אז השארתי מכתב פרידה ל 10/15 אנשים ועוד לכל השאר, שבוא אני אומר "תודה" ושאני מבקש לחייך ולהבין שבעוד הייתי כאן קרעתי את האמאמה של החיים אז לא להיות עצוב בשבילי. לא כתבתי שם למיטב זכרוני "סליחה" כי סליחות אני אומר כל יום כדי לא להיות חייב. אני אוהב את החיים, אבל לא אכפת לי ללכת. ואני מתאמן בלמות. אני עושה אימוני מוות.

אימוני מוות

יושב וחושב שמחר אני מת

יושב ומדמיין שאני מתרסק עם מכונית

יושב ומדמיין שאני לא קיים, שאתם כאן, ואני לא.

אם זה מלחיץ אותי אני חושב על זה שוב ושוב, ומנסה לשכנע את עצמי לחשוב אחרת, כי אני קורע את החיים וזה סבבה. וחוץ מזה אני אומר לעצמי שהילדים שלי, והספר הזה, והבלוגים, והאנשים שנגעתי בהם – יעבירו את מורשת נשמתי קדימה, וכך אני פה לתמיד. הערכים שלי ותפיסת החיים שלי כנשמה חיים פה לתמיד.

אז אני לא בלחץ למות פיזית, כי רגשית ורוחנית אני עדין מתגלגל הלאה דרך הילדים והאנשים שלי.

לעיתים אני עושה משהו מיד, כדי לוודא שלא אמות בלעדי זה.

לעיתים אני עושה אהבה כאילו אין מחר, מתוך ההכרה הזו.

לעיתים אני לא מפחד מלקוח מפחיד, כי אני על זה.

לעיתים אני אוכל 2 טעמי גלידה במכה, בגלל זה.

לעיתים אני קונה חולצה ועוד חולצה, כי מגיע לי.

אם אני מת – אז עכשיו אני חי! כמו משוגע. כמו מטורף.

ואז, לא אכפת לי למות.

היחסים שלי עם החיים

אני מחזיק מהם. מהחיים. אבל אני לא מתעלף מהם טוטאלית ונותן להם ערך אינסופי. עם כל הכבוד לחיים, הם לא לתמיד ולא חובה. כן כן. בניגוד לאחרים אף פעם לא באתי בטענות למתאבדים. לאלו "שלוקחים את חייהם בידיהם". חס וחלילה אינני מטיף להתאבדות ... אבל יש אנשים שכנראה כל כך קשה להם, שהסבל יותר מדי גדול, ומגיע להם לסיים את החיים, אם הם בחרו בזה. נכון, שאולי אם היו מנסים עוד פעם, אולי היה סוף סוף מצליח להם לצאת מהדיכאון האינסופי או הסבל הנורא. אבל לעיתים, הסבל נורא מדי. זה לא פייר. והאדם, זקן או לא זקן, נמאס לו. ואני מבין את זה. אני לא "מקבל" את זה, אבל אני מבין את זה. הגישה הזו היא "הס מלהזכיר. טאבו. יש איסור חברתי אנושי למות. יש לקדש את החיים נאמר בהטבעה החברתית שלנו. ואני חושב קצת אחרת. עם כל הכבוד, העובדה שנולדתי אינה תלויה בי. ההורים שלנו כחלק ממניעים אגואיסטים של השארת גנים החליטו להשריץ אותנו החוצה. לא בחרנו בזה. בחלק גדול מהמקרים גם הם לא בחרו בזה והוציאו אותנו בלי מחשבה ובלי הכנה או תכנון לעולם קר, מנוכר, וללא תנאים בסיסיים לפעמים – כסף, חום, וידע בגידול. כתוצאה מזה, אני חי חיים קשים. אכזריים. ומתעללים. ולמה? כי מישהו שהוא ממש לא אלוהים אלא אדם רגיל מהישוב, עשה אהבה ללא אמצעי מניעה והחליט להשריץ אותי החוצה. ההתמודדות? עלי. לכן, עם כל הכבוד לחיים, nobody said שצריך לקדש אותם טוטאלית ולהאדיר אותם בכל מחיר. הבעיה, שאם אתה רוצה לחזור לרחם, זה קצת קשה. אין ממש דרך מוכרת חזרה למקום הנעים והמוגן הזה. אין כפתור abort שמבטל את המשימה. והתאבדות, זו הפסקת חיים ברוטאלית ולא סקסית במיוחד. כדורים ... קפיצה ... כביש ... רכבת ... כל הדרכים האלה זה ללכת במעיכה במקום בסטייל, תוך אמירת תודה על הנעשה עד כה והבהרה שנמאס לך לסבול. אם היה גוף בינלאומי שהיה לקוח אחריות על הטבת מצבי משבר נפשיים ומניעת סבל – דיינו. אם היה גוף שאחראי על הורדת הסבל הבינלאומי והאישי ומתחייב לי לפחות סבל – דיינו. אבל לעיתים הסבל אינו פשוט.

כל עוד אנו חיים – תודה. כל עוד הסבל איכשהו נסבל – תודה.

אבל חיים זה חיים, ולא איזה משהו נשגב ומעל לכול. זה סך הכול זרע וביצית שיוצרים אדם שהוא הוא אחרי זה צריך לעבור את האתגר הלא פשוט הזה.