מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני חובב של התוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. אומנם מאז שחזרתי לעבודה, אני מגיע רק לקראת סופה של התוכנית, אבל אני מנסה לתפוס אותה מתי שאני יכול. העובדה שבחול המועד עובדים רק עד השעה 14:00 (למה זה לא קורה כל השנה? תנו לי סיבה אחת הגיונית...) אפשרה לי היום לראות את התוכנית תוך כדי הכנת ארוחת ערב.

אחת הסיבות שאני אוהב את התוכנית היא שלצד שאלות של אקטואליה היא עוסקת בנושאים מגוונים ואני תמיד לומד ומחכים. כמו כן, אני מתפעל כל פעם מחדש מידיעותיהם הנרחבות של שני המנחים ובעיקר של ירון לונדון. הידע הכללי של האדם הזה הוא פשוט מרשים. הלוואי והייתי יכול לספוג כמות כזאת של מידע ולקרוא ספרים בקצב שהוא קורא מיום ליום ומשבוע לשבוע. הנה רק היום, הוא שוחח על ספרם החדש של שלח ולימור על המלחמה בלבנון - מתי הוא הספיק לקרוא אותו???

אחת הפינות האהובות עליי (ואני מניח שעל רבים אחרים) היא פינתו של ניצן הורביץ על חדשות החוץ. היום התוכנית והפינה זו במיוחד, גרמה לי לעונג נפלא, בשל העובדה שהיא התקשרה לי לעולם אהוב אחר שלי - הקריאה - וסוף סוף למשהו שאני קראתי בעצמי.

כיוון שאני קורא בעיקר ספרי פנטזיה לא יוצא לי ללמוד הרבה על היסטוריה מהספרים שאני קורא (מלבד כמה ספרים שמבוססים על היסטוריה אמיתית, כמו למשל רבים מספריו של גאי גבריאל קיי, אחד הסופרים האהובים עליי). לכן, כאשר אני קורא כבר קורא רומן כללי, שאינו ספר פנטזיה (מה שנקרא, קורס בחירה כללי - והמבין יבין), אני מאושר במיוחד כאשר הוא משלב בתוכו אלמנטים היסטוריים אמיתיים. כך למשל, נהניתי לקרוא את ספרה של מיכל שלו, רחמים, שכולל מידע היסטורי מדויק על התפתחות האסלאם והאחים המוסלמים במצרים, התפתחויות היסטוריות שההשפעה שלהם עלינו מעניינת בפני עצמה.

בכל מקרה, אני קורא בימים אלו את ספרה המצוין של יהודית רותם, כמיהה (שאולי עוד ארחיב עליו את הדיבור, אך בהזדמנות אחרת - בכל מקרה, מראש אומר - ספר מומלץ ביותר). בגדול הספר ממוקם מבחינה היסטורית בסביבות סוף המאה ה- 19 (1900) ועוסק בילדותו והתפתחותו של ילד יהודי באוסטרו-הונגריה, ומעבריו מאירופה, למושבות היהודיות בארגנטינה, למושבות היהודיות בארה"ב ועד לארץ ישראל וכלל התנועות הציוניות של התקופה.

כבר מהמשפט הקודם שלי, אתם מבינים שנחשפתי בספר, למשהו שידעתי תמיד ב"עצימות נמוכה". העובדה שהיו יהודים שהיגרו לאחר הפוגרומים ברוסיה ובמזרח אירופה לארגנטינה והתיישבו שם. מה שלא ידעתי, שהממן של התיישבויות אלו היה הברון הירש.

ואיך כל הסיפור הזה על הברון הירש מתקשר ללונדון וקירשנבאום?

זה כל היופי. היום, בפינתו, דיבר הורוביץ בהרחבה על ההישג של הרכבת הצרפתית ששברה את שיא המהירות לרכבת מסוגה. הדבר הוביל כמובן לדיון נרחב על השפעתה של הרכבת על החברה. והנה, לונדון שולף, כאילו בדרך אגב, את העובדה שהברון הירש הוא זה שמימן, במאה ה- 19, את הקמתן של מסילות ענק שחצו את אירופה והביא בכך לשינוי החברה. והוא מוסיף, ככה בדרך אגב, שזהו אותו הברון הירש שהביא ליישוב מתיישבים יהודים בקולניות בארגנטינה.

מצד אחד הייתי מרוצה מאוד. לפני חודש, האמירות הללו של לונדון לא היו אומרות לי כלום. הנה, גם אני גם קורא ספר טוב להנאה אבל גם מפיק ידע כללי. מצד שני, מתסכל אותי - הרצון לדעת עוד מקנן בי כל הזמן, אבל כמה אפשר - איך אפשר לספוג כמות כזו של מידע ולהמשיך ולקרוא, בעיקר כאשר עיסוקו היום יומי הוא קריאה וכתיבה. על המדף שלי מונחים ספרים רבים שמחכים לקריאה - חלקם סתם ספרים של העברת הזמן, חלקם ספרי ידע, חלקם סיפורת רצינית יותר - אם רק היה לי זמן וכוח נפשי לקרוא את כולם... וזה עוד כמובן מבלי להתייחס לים המידע שרץ היום באינטרנט ומחייב התייחסות וקריאה כמעט יום-יומית. איזה טירוף. אני יודע שיש סדר עדיפויות ושאי אפשר לעשות הכל, אבל אלוהים, איך הייתי רוצה...

יום פורה לכולם

אלעד