0
חזיון לילה "אתם חושבים שהנכם יודעים הכל. חושבים כי דבר שאין לו הוכחה מדעית אינו קיים". כך פתח אחד מהחבורה שהייתה שרועה מסביב למדורה, אי שם באמצע המדבר ההררי. הייתה שעת לילה מאוחרת, בשמיים הבהירים נצנצו כוכבים רבים מספור והנוכחים היו שכובים כשראשם נשען זה על אבריו של חברו. הייתה זו שעת לילה מבורכת לנסחפים על קורי הדמיון. אותו אחד שהתחיל בשיחה המשיך. "העולם גילה את מיקומם של הרגשות במוחנו, מה באונה הימנית ומה בשמאלית, אבל איך נוצרות הרגשות ומדוע אנו אוהבים את פלוני אבל שונאים את אלמוני איש אינו יודע. טוב, הפסיכולוגיה מנסה להסביר, אבל האומנם היא מצליחה להסביר הכול?" החברים אינם מפרגנים. "אולי תסתום, תן להתבונן בכוכבים וליהנות מהאוויר הצח". "קר לי נורא" נאנחה אחת שמנמונת "אולי תתקרב אליי יותר? כן, כך יותר טוב. אחלה". "טוב, אם לא תפריעו אספר לכם סיפור" חזר הראשון להנהיג את השיחה. שקט מתוח השתרר, על מנת לתת הזדמנות לאותו מתיימר להגן על טיעוניו. "ובכן,בלילה גשום ואפל בעיר לא שלי, התעוררתי לפתע מתוך שינה עמוקה ולא ידעתי היכן אני... אולי חזיתם על בשרכם אי פעם הרגשה מחורבנת ומבהילה כזו. דלת הכניסה אינה במקומה והחלונות גם הם זזו... מה קורה? כוסיתי זעה. מה, אני חולם?... שפשפתי את העיניים. לא, אני ער לחלוטין. איזה באסה. היה לי קשה להירדם שוב, אבל ניסיתי שוב ושוב וכנראה שהצלחתי... לפתע נכנס לחדר אדם מוכר לי מאד. קרוב משפחה שעובד במשרד של אבי. לפני שהספקתי לשאול מה מעשיו כאן, הוא פנה אלי בטון רועד: "באתי להודיע לך שאבא שלך מת הלילה"... הלם חד ככידון ננעץ בחזי והתעוררתי שוב . אוף, רווח לי, אז זה היה רק חלום. ובחלום כמו בחלום, קורים כל מיני דברים מוזרים. השעות חלפו והשחר עורר אותי סופית. ואלא, איזה לילה מוזר עבר עלי. העליתי עלי במהירות בגדי התעמלות מוכן להצטרף לחבריי העליזים משתתפי כינוס כלשהו. בקושי הספקתי לנעול את חדרי ו-טרח... התנגשתי עם דמות שבאה מולי מכיוון המסדרון. כבר הייתי מוכן להעלות על שפתיי מילות התנצלות, כששמעתי וממש לא האמנתי: "שלום שמוליק, זה אני דודו. אבא שלך לא הרגיש טוב הלילה ואושפז בבית חולים"... אבא שלי אושפז? בדיוק כשלא הייתי לצידו?... ממש מבלבל. והאם זה המשכו של החלום?...או אולי החלום זו שיברה של המציאות ? כולי רועד, נתמכתי בידי דודו שהופיע כמו בחלום הלילה... צבטתי את עצמי... כן, אני ער. כן, הפעם זו המציאות. כשליבי מפרפר בקרבי נכנסתי למכוניתו ונסענו דרך ארוכה ארוכה כנצח לעיר הבירה, וישר לחדר המתים"... שתיקה ארוכה ומעיקה השתלטה. איש לא העז להפרה. אור וצל מעורבים הבוקעים מן המדורה הבליטו את תווי פניו הגרומים של שמוליק, המספר המדברי . "טוב, זה היה לפני שנים רבות" ומעט מאוחר יותר הוסיף, כשהוא מנסה להיחלץ מהדכדוך שהפיל על עצמו, "ותאמינו או לא, אבל זה באמת קרה". חשיכה אילמת ירדה על המדבר, נותרה רק חשרת הכוכבים המנצנצת מעל. |