לא נראה לי שהרבה אנשים מבינים כמה זמן ומאמץ מצריך ייצור של בירה ביתית. אתמול ביקבקתי את הבאטץ' האחרון שבישלתי, הרהרתי בנושא תוך כדי והחלטתי לכתוב על כך. אז תהליך הביקבוק מתחיל כמובן בחיטוי הציוד. אחרי החיטוי מעבירים את הבירה ממיכל התסיסה בו היא תססה למיכל שני בעזרת צינורית פלסטיק- על מנת לסנן מעט את הבירה, ומודדים צפיפות סגולית בעזרת הידרומטר- כדי לדעת כמה אחוזי אלכוהול יש בבירה. 

הידרומטר

אחר כך מחשבים כמה גרמים של סוכר צריך להוסיף לבירה לפני הביקבוק, כדי שלשמרים יהיה מה "לאכול" ולייצר CO2 בבקבוקים. מוסיפים סוכר, מערבבים וממתינים חצי שעה כדי שהמשקע בבירה יצנח מתחת לברז המיכל. עכשיו מגיע הקטע הקשה: חיטוי הבקבוקים אחד אחד, העברת הבירה לבקבוקים- אחד אחד עם מקל מילוי, והדובדבן שבקצפת: פקיקת הבקבוקים, נכון- אחד אחד, עם הדבר הזה:

42 בקבוקים שכאלה חיטאתי, ביקבקתי ופקקתי [בעצם 41 אם מורידים את 330 המ"ל היקרים שהתרסקו לי על רצפת המטבח]. 15 ליטר סך הכל. בבישול השתמשתי בגרעיני לתת של חברת Weyermann שקניתי מבירדי, ובלתת אבקתי של חברת Munton שקניתי מרשף. כשמבשלים בירה עם לתת אבקתי, התהליך נקרא מיני מאש כי גרעיני הלתת שעוברים מאשינג מהווים כרבע מכמות הלתת. הלתת האבקתי מהווה את שלושת הרבעים הנותרים, והוא כבר עבר מאשינג במפעל. המאשינג מתבצע סביב טמפרטורה של 65 מעלות, סתם לידע כללי.

בבישול השתמשתי בשני זני כשות, בכמויות מאד נדיבות. חלק מהכשות בושל במשך שעה בשביל המרירות, ואילו החלק השני [שהיה יותר גדול מהחלק הראשון] בושל רק בעשר הדקות האחרונות של הבישול- בשביל הארומה. מטרת המתכון שלי הייתה להגיע ל- 99 IBU [יחידות מרירות בינלאומיות], שזה מאד מר. הבירה תססה כמעט 5 חודשים [!!], והיא לא התקלקלה בזכות כמויות הכשות הנדיבות ואחוז האלכוהול הגבוה יחסית- בדיוק כמו באגדת הIPA. אחרי כמעט 5 חודשים ביקבקתי אייל חום עם 7% אלכוהול.

עוד חודש נראה, נריח ונטעם מה יצא.