0
זה מופיע בגוף הלא-אחיד. מהרגע שפצע מופיע, הילד רוצה להסירו, לירוק אותו החוצה וכעת הוא בשליטה - הוא יכול לקלף אותו באיזו רמה של כאב שהוא רוצה. הוא עשוי להיות סימן למשהו אחר שאנו מקיאים, הוא עשוי להיות עצמו. מהרגע שיש שליטה בכאב, הוא יכול להיות נסבל, מגירוד קל ועד לדימום מתמיד. באופן תמוה מבחינתו, הפצע כבר "לא הוא". הפצע נתפס כמשהו אחר לגמרי, כמו הגזען שתופס את האחר לגמרי. הוא, האחר לגמרי, הופך לדבר שהקילוף שלו מבסס את המאזוכיזם הילדותי, הראשוני ביותר. ההוצאה "החוצה" של הפצע, הקילוף שלו, מתבטאת בחפירה לרבדים הפנימיים יותר של הבשר, וכאשר "חופר לעצמי" בעצמי, נוצר מה ש"אנו" קוראים לו: אני, שכבות אין סופיות של בשר לקלף. ה"אני" הוא כמו בצל שאם תסיר עוד קליפה ועוד קליפה, לבסוף לא תמצא שם דבר פרט לילד המחטט ב"עצמו". להפסיק את הקילוף אי אפשר מבלי לומר "אני הפצע". במיניות הגברית, האישה היא הפצע/החור/השסע שיש להשלים ולמלא. במיניות הנשית הגבר הוא הפוצע/המשחית/המחורר. להפסיק את השסיעה אי אפשר מבלי שהחיטוט ישאיר את"הכול" פתוח, לכאורה מדמם, ומבטל כאשליה מזיקה את המיתוס הגזעני לפיו אם נזרוק את האויב לים הכול יגמר והגוף ישאר שלם ונקי. או לפחות שהאויב יהיה "כמוני" - וזה בעצם אותו דבר. המאזוכיסט הוא פצע שהפך זר, הסוציופט רואה בכל הזרים פצעים ואת עצמו שלם ומתוך השנאה/אהבה אליהם הוא מתאווה להשלים את כולם בסאדיזם שלו. הפרנואיד הוא פצע בהתהוות מתמדת, מאחר והוא היחיד שמתקיים שלם, כולם מבקשים לפתוח אותו ולבדוק כיצד הוא עובד מבפנים. הפרוורטי חושב להמציא כל יום פצעים חדשים, גדולים וקטנים, האובססיבי איננו יכול לוותר על האחד שלו. הטראומטי מסתובב ומסתיר את עצמו כפצע, מוכר את אשליית השלמות המבעיתה מכל, גוף חלק וללא פגמים המתקיים כפצע שאין לו גבולות, הוא מקשיח את הגבול שיצר אותו, את החור שנותר במקום שבו אמור היה להיות ה"אני" שלו, עד אשר האישיות שלו הופכת לריקה לחלוטין. אפשר לומר גם, עד שלא אומר מישהו אני הפצע, הוא לעולם נותר ריק לחלוטין.
|