בתגובה לעלילה הקשה המושמעת שוב ושוב בתקשורת הכללית בנושא נגע "הגזענות" שפשה, כביכול, בציבור החרדי, אחד מקוראי העיתון העביר למערכת ציטטות נבחרות מתוך מאמר שפורסם בימים אלו בביטאון מכללת ספיר בנגב, (בשם מאמול, או משהו כזה) ובו עדות מצמררת של תלמיד המכללה, סטודנט לתואר ראשון במחלקה לתרבות — ממנו ניתן ללמוד מה קורה בציבור שאיננו נגוע בגזענות, חלילה.

וכך מעיד הסטודנט פבל ריבקינד, תחת הכותרת: "היינו יהודים מסריחים והפכנו לרוסים מסריחים":

"עלינו לישראל כשהייתי בן שש. לא עלינו לארץ סתם כי התחשק לנו, עלינו בגלל הגזענות ברוסיה. היה לנו טוב מבחינה כלכלית, אבל עדיין היינו יהודים. לא החבאנו את זה שאנחנו יהודים, אבא שלי מתגאה בזה שהוא יהודי. ההורים שלי גרו בחארקוב, סבא וסבתא גרו בגורלובקה (כפר קטן במחוז אודסה)".

"כשגרנו בפתח תקווה במשך כמה שנים טובות — אם אני לא טועה זה היה בערך ארבע שנים וקצת — אבא שלי עבד במפעל נעליים. הוא ייצר נעליים צבאיות. הוא היה פועל פשוט, אם לא פחות מזה, והיה לו מוזר בעבודה החדשה, אבל עבודה קשה ופיסית לא היתה בעיה בשבילו. להפך, זאת היתה פרנסה והוא היה גאה בזה שהוא עובד ומפרנס את המשפחה שלו בכבוד".

"יום אחד אבא שלי חזר הביתה וכולו שבר כלי אחד גדול. אמא שלי אמרה, שזאת הפעם הראשונה שאבא שלי נשבר. למרות שעברו יותר מעשרים שנה מהמקרה, אני עדיין זוכר את אמא שלי מספרת לי את זה, ואת הכאב שלה בעיניים. היא אמרה שאבא חזר מאוחר בערב הביתה אחרי משמרת של ארבע עשרה שעות, ושאל אותה בדמעות איך יכול להיות שיהודי משפיל יהודי רק בגלל שהוא דובר שפה אחרת ממנו והעדה שלו אחרת. היא אמרה שהוא בחיים לא חשב שהוא יצטרך לעבור השפלה כואבת כל כך. הוא מבין אם זה באוקראינה, כי הוא יהודי, אבל לא מבין איך פה".

"חלק מהעבודה של אבא במפעל היה לנקות את השירותים והמקלחות, בעיקר כי הוא היה בתקופה הזאת הרוסי היחיד במפעל, ומסיבה כלשהי מנהל המשמרת אמר לו תמיד לנקות את השירותים והמקלחות. אבא שלי, כמו עובד טוב, לא התלונן. הוא ניקה תמיד על הצד הטוב ביותר וחזר לתפקיד הקבוע שלו במפעל על פס הייצור. באותו יום, המנהל שלו קרא לו כרגיל לנקות את מה שהוא תמיד מנקה בשעות הצהריים. הוא נכנס לחדר ההלבשה עם הסחבה והדלי וחומרי הניקוי, ורואה את השירותים שם מזוהמים לחלוטין".

"הפועלים טינפו בכוונה את הכל בצורה לא נורמלית, והוא היה צריך לנקות ולשטוף. אבא הבין שאין לו יותר מדי ברירה. הוא החליט לשתוק ולנקות הכל. אבל זה לא מה ששבר אותו. אחרי קרוב לשעתיים של עבודה וניקיון, אחרי שהכל היה נוצץ, כמה חבר´ה מהעבודה נכנסו, והתחילו לדבר בעברית. הם הסתכלו על אבא כשהוא עדיין מכופף על הרצפה ומסיים את העבודה".

"נשאר לו רק לסחוט את המים מהסחבה לתוך הדלי וזהו, נגמר, וחזרה לקו הייצור. החבר´ה מהעבודה הסתכלו על אבא כשהוא מכופף, הם היו חמישה או שישה אנשים, ואז הלכו לשירותים ושוב טינפו בכוונה את הכל. כשחזרו, ואבא עדיין מכופף על הרצפה, אמרו לו בשקט — ומה שמצחיק זה שאבא שלא ידע עברית, כבר הכיר את המשפט הזה מצוין — ´תחזור לרוסיה, רוסי מסריח, זאת לא המדינה שלך´. באותו רגע אבא נשבר".

"המוזר הוא, שרוב האנשים היו הופכים לגזענים אחרי דבר כזה, אבל הוא לא. הוא אומר שאולי אלה שהיו אתו בעבודה היו זבל, אבל חשוב לזכור שהיה לנו שכן שהיה מזרחי ודתי שמאוד עזר לנו. אני אישית זוכר, שפעם אחת אני ואחי ננעלנו מחוץ לבית, והוא הכניס אותנו לבית שלו והאכיל אותנו ועזר לנו המון".

"גם אני קיבלתי את מנת חלקי. הייתי נבדל משאר הילדים גם מבחינת הלבוש וגם מבחינת השפה, התרבות או ההבנה של מה שמתרחש בבית הספר. הכל היה חדש לי וכולם היו חדשים לי. למדתי בישראל מכיתה א´, אבל הזיכרון הכי גרוע שלי הוא מכיתה ב´, מהסיבה הפשוטה שגירשו אותי מבית הספר".

"אפשר להגיד שעברתי התעללות מילדים צברים. קשה להיות ילד רוסי בכל רמ"ח אבריו, ולהיות קצת מלא ולא דומה לשאר הילדים, במיוחד כשאתה ואחיך היחידים בבית הספר שהם עולים חדשים. שלא כמו אחי, אני לא הייתי שותק. הייתי עונה להתגרות של אותם ילדים, וניסיתי לקבל עזרה מהמורים, אבל זה לא עזר".

"אחרי תקופה ארוכה של התעללות, כשלא נתנו לי לחיות כמו בנאדם, וכשהיתה אלימות אינסופית ומכות על בסיס יומיומי, התפרצתי. באותו יום הלכתי מכות כאילו החיים שלי תלויים בזה, וכנראה הגזמתי, כי יצא שבסוף אשפזו כמה מהילדים. אותי לקחו למנהל, אבל במשטרה לא סיפרו על המחדלים של המנהל ועל חבורת הילדים שלא נתנו לי לחיות בשקט במשך המון זמן. האופציה הכי טובה שלהם היתה, כמו תמיד, רחוק מהעין רחוק מהלב. החליטו לגרש אותי מבית הספר, ולשים אותי בבית ספר מיוחד בהרצליה בשם ´נתיב´, שדי דומה למוסד לילדים שכבר אין להם מסגרת. ושם כבר אף אחד לא רצה אותי".

עד כאן קטעים נבחרים, (עם תיקוני לשון מתבקשים) שאפשר לצטטם בעיתון תרבותי.

אין ספק, מכאן ולהבא, כשידברו איתנו על "גזענות", לפחות נדע למה הם מתכוונים.