".מבקש את סליחתכם המחילה בידי שמים..."
סיים נבו את מכתבו, נשם עמוקות וחתם. עתה נשכב במיטתו והגביר את המוסיקה עד כדי שיא עוצמתה, באמצעות השלט שאחז בידו השמאלית. בידו השנייה ומבלי להסית מבטו מן המראה הגדולה המכסה מעליו את כל תקרת חדרו. מרוכז ומרוקן, ביד בוטחת ומוכן מבעוד מועד, אחז באקדח כיוונו היישר אל רקתו הימנית וירה... מזה חודשים מספר שהמחשבה על המוות העסיקה את נבו, טרדה את מנוחתו, אש וסערה. הכל ניתן לו, אך לא כלום. חסר היה את הניצוץ האחד, המסוים המצוי באדם בכדי לאפשר לו את המשך החיוניות והרצון לחיות. אותו הניצוץ הניצת בעיניים עת בוקר, עם פקוח האדם את עיניו ואת יומו. אותה הרוח המנשבת בין נבכי הלב פנימה מחריבה ומקימה, הופכת עיקר לתפל וההפך. ריק נפער בו הרחק, הרחק בשנות חייו הראשונות. כל שבורך בו לא דיי היה בו, למלא חלל זה. יום שקט וקיציי היה זה, יום חולין דבר לא בישר על הבאות, נבו הקדים לבוא מבית הספר בטוענה כי התבטל לו השיעור האחרון בשל מחלתו של... לא זכרה מה סיפר....נו מה זה משנה כעת. זהבה שמחה בבואו כמו האיר את הבית כולו, כלל לא השימה ליבה לזוטות כשמו של המורה החולה. העיקר שהוא פה, עימדי, מאיר את חיי מיום לידתו וממילא הצלחתו בבחינות וודאית. חייכה לעצמה תודות לבורא שמיים, בורכתי, בורכתי בילדיי שאין כמותם. נבו לקח נשימה חטופה ושם קץ. הוא ידע כי כל היסוס נוסף ידחה את הסוף המיוחל. אמא תקרא לו לפתע תבקש להנמיך את הווליום במעט, "נבו, השכנייייים..." תנגן במילה את יחסיה עימם... "נבו מה איתך?" היא תאמר. או תמה שתשוב מביה"ס הישר לחדרו ואולי הוא עצמו, עוד רגע של היסוס ותהיות ו....לא, לא, לאאאאא..... סחט את ההדק וירה...... "האקדח" ! ...זכר את דברי אביו רגע לאחר שסיים ויכוח צורם ולא אופייני עם אמו, שנותרה דאוגה ומובסת כמעה בפרוזדור הבית. "נבו בוא עימדי רגע ", רמז לו אביו באצבע ופניו לעבר חדר השינה. נבו הקטן פסע אחריו, באוזניו אנחות אימו הנרגנת. אך אביו, אביו לא השית ליבו לזו הפעם ופתח ביראה את ארון הקיר המסוגנן. רכן לעבר ארגז העץ, בו דרים דרך קבע המצעים ושמיכות הקיץ/ חורף שלא בעונתם. "הבט בן" אמר, בהרימו כמעה את שמיכות הפיקא והנה נגלה לעיני נבו בן ה 7 דאז, אקדחו המדובר של אביו מימי שירותו כסוכן חשאי במחתרת, נבו הקטן שילח יד וביקש לגעת אך אביו מיהר להסית את ידו, השיב השמיכות למקומן ואמר בחרדת קודש "לעולם ילד לעולם אל תיקח לידיך אקדח אם אינך חייב להגן על עצמך או על הסובבים אותך, אקדח נבו אינו צעצוע הוסיף האב ואף פעם ואפילו לא בצחוק אל תכוון אקדח לעבר איש אף לא אקדח פלסטיק פורימי...". הווו, הווו אבא, אבא איש החוקים וכללי הברזל גיחך אז נבו השובב בינו לבינו....לו רק ידע את שעתיד לקרות שנים אחר כך באקדחו זה וחוקותיו כולם נמוגו. תפילותיו החשאיות שנשא מידי בוקר ולילה אל תוך תוכי הכרים לא נענו, בטוח היה כי האל, יעשה עימו את החסד האחד בו חפץ באמת, אותו ביקש בנפשו וייקח אותו אליו ברחמיו. אך משהגיע יום הולדתו החמש-עשרה וחבריו ארגנו לו מסיבת הולדת חגיגית בה נכח הבין נבו כי תפילותיו לאבדון לא נענו בחיוב...חבריו שרים ושוחקים לכבודו מחבקים ואוהבים, אך בראשו כל שמתרחש הן מחשבות טורדניות של פרידה, דיי, דיי, דיי ביקש מהקולות בראשו לחדול, חייך חיוך מוקיר לעבר חבריו האוהבים הודה בהינד ראש ומילה, על בירכותיהם, ובנפשו פנימה ייחל כי יניחוהו כבר וילכו כלעומת שבאו. נבו לא שיתף איש במצוי בו פנימה, גם לא את מעיין חברתו הקרובה שתלויה הייתה אותה עת, על כתפו נושקת ללחיו, מלאת חיים ושמחה בשמחת הולדתו. מבקשת הייתה לאהבו כל כולו ולהיות נאהבת. ראויה הייתה מעיין, כן נעימה, יפה וחכמה, ראויה. אך נבו, לא, לא מחשבותיו לא עליה נסבו, רק מעט מרגעי חסדיו. אך צר, דיי היה בהם לאחוז בנפשה.
שעת צהריים, זהבה שטפה את הכלים מהרהרת גיחכה עם עצמה לשמע הצלילים הרועמים וגוברים היוצאים מחדרו של בנה. נבו שב ביום זה מוקדם מן הרגיל באומרו כי "התבטלו להם השעתיים האחרונות של הלימודים בשל מחלתו של... "אוסף שירי האהבה של ה Beatles" הכירה את התקליט היטב, מחשבותיה נשאוה לימי נערותה עת הייתה כרוכה גם היא אחרי אותה הלהקה עצמה, אז הייתה נוהגת להאזין שוב ושוב ללא לאות לאותו האלבום ממש... זהבה השתעשעה במחשבותיה נזכרת איך שנים אחר-כך הייתה רוקדת עם דניאל אהובה שלימים הפך להיות בעלה, משך שעות לצלילי שירי האהבה של החיפושיות תוך שהם מצטרפים אליהם בשירה קולנית ומתפקעים מצחוק ותשוקה. עתה גם בנה הבכור אוהב ונהנה מאותה המוזיקה עצמה. איזה קסם חשבה עם עצמה, כל כך הרבה שנים של האזנה ואהבה. הדבר גרם לה עונג מיוחד, גאווה יש לומר, ידעה עד כמה מקטרות בפניה חברותיה על המוזיקה הרועשת חסרת המלל "בום, בום, בום בראש" נזכרה ברחל חברתה המתארת את הרעש הבוקע מחדרה של ביתה המתבגרת וחייכה לעצמה... בום בראש.... נחרדה זהבה, צמרמורת חלפה בה באחת נותקה מהרהוריה, לרגע לא הצליחה לזהות מה הרעש הנורא או מהיכן הוא מגיע מבשר רעות, אך מיד אחר-כך מיהרה ורצה כמטורפת אל חדרו של בנה בכורה, נוקשת נקישה חפוזה מכורח ההרגל וקורעת הדלת לרווחה... בן חמש עשרה וחצי, נער יפה תואר, כך אמרו עליו כולם. תלתלים שחורים מיתלתלים עד כתפיו, כמה ביקשה ממנו להסתפר מעט שיוכלו לראות את פניו היפות. את עיניו הירוקות המהפנטות ירש מסבו אבי בעלה שהיה חציו צועני. ועורו השחום, מן הסתם משעות אין קץ על חוף ימה של תל- אביב מגיל ארבע יורד היה בלוויית אביו מידי שבת אליי חוף. גלישה, שחיה, ארמונות בחול ומה לא והעיקר סמוך לים, עד היכן שאדוות הגלים לוטפת. הים, אהבתו הגדולה, האמיתית של בנה ללא מתחרים ומתחרות. נדמה היה לה כי אלוהים עצמו נגע בה במגע משכר של אהבה לראשונה בחייה ביום בו נולד נבו, אכן יפה תואר נולד. מיומו הראשון הוקסמו עובדי המחלקה וליתר דיוק עובדות המחלקה. נוהגות היו האחיות הרחמניות בהחלפת המשמרות לבוא ראשית ולהביט ביפיפה הקטן, "להתחיל את המשמרת עם חיוך" הסבירו לאם הגאה. יפה נולד וכך גם גדל. יופיו מהפנט וכישורים אין סוף לו. עלי גיטרה פרט בקלילות משך שעות כאשר הצלילים בוקעים בזריזות ומיומנות תחת אצבעותיו העדינות הנשיות משהו. היה כותב שירה בשפה מרוממת, מלחין ומבצע והכל כעילוי כובש לבבות ואוזניים. גם ציוניו בביה"ס היו תדיר מן הגבוהים בכיתה מקובל היה ואהוב כל כך.... "אם כי בשבועות האחרונים" תאמר לה המחנכת למחרת ההלוויה עת תבוא לביקור תנחומים בביתה "חשתי בדבר מה טורד בו..." תולה מבט שואל בזהבה הדהויה "חלה ירידה במוטיבציה את יודעת"?. זהבה תבהה בה במבט מזוגג רווי עצב, לא מבין ובודאי שלא יודע, תדחיק את הדברים תבלע את מרירות הרוק ורק חודשים ארוכים, ארוכים אחר-כך בפגישה מקרית בקצה הרחוב בלוותה את תמה ביתה לבית חברתה עדן, תשאל בקול רפה, מוכת יגון "מדוע שתקת?" וזו תשיב "מי יכל אז לדעת? זהבה... קרבה לנשק על לחיה כמכרה ותיקה אך זהבה נסוגה נבעטת ממגעה,חשה נבגדת. "...שכך זה ייגמר את יודעת עד כמה אהבנוהו כולנו" תקבע ותוסיף "הנוער, הנוער הכל בם בועט לכל עבר" . זהבה שוב לא תדע, לא תבין וגם לא תוכל לסלוח...כדרכם של אותם המחפשים אשמים ליגונם. כך בינה לבינה תישבע כי בבוא היום תמה לא תלמד אצל אותה המחנכת ויהי מה......................... |