באחד המפגשים של קבוצת התמיכה לאנשים שיש להם רגישויות שונות והם צריכים תמיכה, מישהו העלה את העיניין שהוא לא מבין למה הוא צריך להיות בקשר עם אנשים שמעצבנים אותו. למה הוא צריך לפגוש אותם ולעשות את עצמו ידיד או חבר שלהם אם אחרי המפגש הוא מבלה שעות בבית בלהתעצבן על מה שהם אמרו ועל מה שהוא לא אמר וכד'. מצב מוכר לכל אחד. הוא סיפר איך הוא ממשיך את השיחות איתם בראש שלו וזה לא מרפה ממנו ונהיית לא אנרגיה שלילית בכל הגוף והוא לא מחייך. לעומת זאת כשהוא נפגש עם אנשים שהוא אוהב הוא מחייך שעות אחר כך, גם בשירותים. אז למה, למה לו. מישהי אמרה שהוא פשוט יכול לחתוך וזה אפילו רשום כטיפ בספרים לאיך להגיע לאושר ולחיים שלווים.
המנחה הבינה את המצוקה שלו, אבל אמרה לו שהוא לא יכול לעטוף את עצמו בצמר גפן של חברים טובים ואנשים מתוקים ובשביל כל מיני תהליכים והתחשלויות הוא צריך לפגוש ולנהל איזשהי אינטרקציה עם אנשים שדוקרים ושורטים אותו. אינטרקציה עם אנשים כאלה, היא הסבירה לו, היא חיונית כדי לחשוב מחדש על החיים שלך, על הדעות ועל ההשקפות שלך. אם הם שונים ממך, רואים את הדברים אחרת וגורמים לך להרגיש לא טוב עם עצמך, תחבק את זה בשתי ידיים כדי ללמוד ולהתקדם, ככה היא אמרה. היא ניסתה להיות רוחנית כזאת אבל הוא לא ממש הבין ודי התבאס ואמר שהוא פשוט מתכוון לסנן ולא להפגש, כי זה באמת ממש עושה לו רע. המנחה רק חייכה חיוך כזה קטן כמו שמחייכים לילד דביל שאמר משהו שמראה שהוא עוד לא מבין מהחיים שלו. היא המשיכה להסביר שכשאנחנו כועסים על האנשים האלה אנחנו כועסים בעצם על עצמנו, שהויכוח הוא עם עצמנו, כי תמיד יש בנו אמביוולנטיות לדברים. וזה טוב הויכוח הזה, אפילו שהוא גורם לאנרגיות שליליות. צריך לדעת איך לנהל את הויכוח הפנימי הזה ולהגיע בסופו להשלמה ולשלווה. היא הסבירה לו איך לעשות את זה , שפשוט יחליף את הדמויות בויכוח שממשיך בראש, מהדמות של החבר לדמות שלו ואז זה יהיה עיניין פנימי עם עצמו שזה הרבה יותר קל, אבל הוא כבר לא הקשיב, היה לו הפרצוף המנותק הזה. מסכן. דווקא לאחרים זה עזר. ואחד אמר: אז ממחר חמותי זה אני חחח..