עכשיו אני בסיני. נסעתי לראות, להרגיש, האומנם - ? האם החופש באמת הגיע, אינתיפדת תחריר מה איתה? לאן הגיעה בסיני? איך זה משפיע? האפשר לבוא לחופש, האפשר לעשות פה סדנעות? האפשר להרגיש פה נעים, בטוח? מה קורה פה? חששתי, ידעתי שיש לי רק יומיים, מהר אם אלך - אצליח, אם לא – שוב אכנס לעבודה, חיפוש אוטו, סדנעות וחגים. הזמנתי את ורד "בטח, אני באה. אבל צריך לארגן טיסה ולדבר עם סלח שיארגן הסעה, אחרת בחיים לא נצליח להגיע לפני כניסת השבת...". ורד ארגנה את הטיסה, ארגנה את הנהג שיבוא לאסוף אותנו מטאבה, ואז נזכרה שהדרכון נמצא בראש פינה. טוב, אז היא לא נוסעת, ואני לא יודעת אם לנסוע לבד או לא. היו הרבה אירועים מפתים להישאר: טיול אופניים, ארוחת ערב כיפית, טיולים, קורס בוץ, ובנסיעה היו בעיקר סימני שאלה. הייתי בסיום עבודה, השעה הייתה כבר 13:00, יום שישי, נדרשה החלטה מהירה והזמנת כרטיס טיסה באופן המהיר ביותר. כשקניתי כרטיס בישראייר כבר לא הייתה דרך חזרה. עליתי על המטוס עם בקשה מיוחדת מאלוהים שיהיה מעניין, שלא אמצא עצמי לבד בחצי האי. חסן הנהג, אחיו של סלאח, חיכה לי עם הרכב כמימים ימימה, כאילו הכל כרגיל, והוא מחכה לי לתחילת סדנע. אבל הכל אחרת: השוטרים לא שוטרים, כביש ריק. אף אחד לא עוצר ולא מבקש תעודות . מוזר ומעניין. אני מתחילה לראיין את חסן - והבן אדם מאושר. מאושר שהמצרים ירדו לו מהזנב, מאושר מהשוטרים שפתאום אומרים תודה על זה שהוא לוקח אותם טרמפ, על החופש שהוא מריח. עולם חדש, מבחינתו. אני שומעת ואומרת לעצמי - אולי סיני תחזור להיות מה שהיא הייתה לפני 50 שנה. אולי אפשר יהיה לרחוץ בעירום, אולי הכל יהיה שוב שפוי, אולי נוכל לחזור לימים מופלאים של מוסיקה ושקט. הגעתי לסלאח וגם הוא מבסוט: המצרים ירדו מהבדואים, הפסיקו ללחוץ, והכל הרבה הרבה יותר נעים. אין שוטר בחוץ, אין שוטר בכניסה, חסן מספר שהפסיקו הדוחות שהיו נזרקים על ימין ועל שמאל ובוטלו המחסומים בדרכים. ו... אין מבקרים. אין מבקרים כי אף אחד לא באמת מאמין שאפשר להגיע לכאן ולפגוש שלום. קשה להאמין שבאמת החיים השתנו. קיבלתי חושה על הים, אכלתי נפלא וראיינתי את מי שאפשר היה לדבר איתו. כולם משבחים את המצב, חלקם חוששים שזה ישתנה אחרי הבחירות, אבל כרגע כולם מאושרים, בפסגה. פגשתי זוג נופשים, זוג צעירים איטלקים שחיים בקהיר, חמודים, גרים קרוב לכיכר תחריר. גם הם אומרים שהרבה יותר נעים עכשיו במצרים, וגם כשהודיעו בכל מקום שיש בלגן היה בסדר גמור. לא הגיע בכלל למצב מפחיד. מה הם עושים עכשיו בקהיר? לומדים ערבית, כשהגבר בדרכו להיות דיפלומט. השיחה איתם הייתה מרתקת, הבחורה, אליזבתה, הגיעה לקהיר אחרי הרבה נדודי בעולם, וגילתה שזה הבית שלה. שניהם מדברים ערבית שוטפת, לא אוהבים את הלכלוך ואת היחס לנשים, אבל נהנים מכל רגע שהם גרים שם. טיילתי לאורך כל הימים, שאלתי שאלות, והתשובות היו דומות: הרבה יותר טוב היום, אין מה להשוות, כל השוטרים היו ממשטרת מובארק. והצבא - הצבא מתייחס בכבוד לתושבים. איזה חידוש. הכסף מתחיל לחזור למקום שממנו נלקח. רק סולימאן, אח נוסף של סלאח, וחסן, טוענים שאי אפשר לדעת. סולימאן אוהב את מובארק וחושב שמגיעה לו תודה גדולה על ששמר על השלום עם ישראל כי מלחמה זה לאו דווקא משהו טוב. אני חייבת לציין שההרגשה על החוף בהחלט שונה. דומה יותר למה שהיה כאן לפני עשר שנים, שאמנם גם אז היו התראות אבל עדיין היה נעים. טוענים כאן, שכל הפיגועים וההפחדות נוהלו על ידי מובארק כדי שתהיה לו סיבה להפגין שליטה והפחדה של כל התושבים. וזה אכן הצליח. כמה קשה להפחיד את הבדואים? הם חיו כאן עם הראש למטה. בדיונה הקטנה, בחוף של אטאווה, כרגע מתחילה בנייה מחודשת של מרכז ליוגה שמשקיעה בו אישה אנגלייה, מורה ליוגה. סלים בנה בדיונה הגדולה עשרה צימרים ממוזגים. המלונות, שחלקם היו שייכים למובארק וחבריו, חוזרים לממשלה החדשה, ואין את המטרד המצרי, אין את המשטרה שהייתה באמת יורדת לחיים. אבל – החופים ריקים, פה ושם איזשהו אורח. כנראה שאפשר לעשות סדנע. אמן! וכמו בכל מקום – המאבק בין חופש לדיקטטורה הוא המאבק בין הנקבי לזכרי. הנשים כאן - רעולות, לא עובדות, לא יוצאות מן הבית, חסרות זכויות, והילדות שהן כל כך יפות ומלאות חיים עד שעוברות את הבריתה ונכנסות לתוך עצמן – מוותרות על מיניותן. השאיפה לחירות בתוכנו היא שאיפת האנרגיה הנשית – הרצון החופשית, התשוקה לחיים, ומולה הרוח והכחשותיו שחלקן העיקרי כיבוש והשתלטות. כל דיכוי הוא בעצם דיכוי האמירה החופשית, המחשבה החופשית וההתנהות החופשית. ובכל שלטון מדכא, את המקומות הראשונים תמיד תופסים הגברים. והנשים (והילדים) תופסים את המקום המוקטן והמושפל. גם ביהדות שנותנת לאפליית הנשים כל כך הרבה תירוצים של "כבוד בת המלך פנימה", "האישה בעצם אינה חייבת במצוות כי היא מעבר להן" – העובדות קיימות - הגברים הם בחזית, הם הבולטים, הם השולטים בבית כנסת, קולם נשמע, וקול האישה – ערווה. אחד מתלמידי שנה ב' במרחב ראה בתקשור כי בית הכנסת במקורו הוא מקדש טנטרי, כמו שבית המקדש היה כנראה מקום לשארית הזכרון של הידע הטנטרי. ובבית מקדש טנטרי, הגבר והאישה נמצאים במקום משלים, מתחבר. במקום מאוזן ונכון. בחודש סיוון ניתן לראות חודש של חיבור, השלמת התיקון והתקדמות לעבר חיבור חדש, חיבור מחודש. סיימנו לתקן ולנקות את הקליפות, לעלות בסולם הספירות, ויכולים אנו לחוג את חג השבועות הזה, את מתן התורה, את היופי הזה שכולו לבן, יכולים אנו לחגוג את ליל השבועות כאילו באמת סיימנו לצאת מן המיצרים, ואנו מוכנים להיות טהורים ומטוהרים, לשמוח ולשבח את אותו בורא שברא כאן גן עדן יחד עם אלוהימה, לראות בחג הזה את חג החיבור שלהם (של הזכרי והנקבי שבאלוהות), חג שהסתיימו בו כל ההתנגדויות שלנו לחיבור, כל ההתנגדויות שלנו לגן עדן. וכשאנחנו חוברים אל החיבור, אנו מזמנים את הביכורים, את פירות החיבור. ואיך כל זה קשור לסיוון, לשבועות, לפתיחת השמיים? פשוט מאוד - שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה ניתנה בסיני. נעים לי כאן, והייתי שמחה לנהל כאן תיקון שבועות כל שנה. סגירת מעגל מדי שנה. אז אני שולחת מכאן, מסיני, את בקשתי לשלום. כנגד כל הסיכויים ואולי בכל זאת השאיפה הגדולה של אנשים לחופש תנצח את כל הדיקטטורות. אירוע משמעותי שעברתי כאן בסיני, היה לשבת ולשיר עם עצמי ועם אלוהיי את שירי השבת. משום מה בתור היותי בלתי מנגנת, חשבתי תמיד שזו לא זכותי, זוהי זכות הנגנים, וכאן קיבלתי את השבת בשירה ארוכה, עמוקה ואוהבת. בירכתי את אלוהיי על הניסים, על ההתחדשות, על האפשרות לתפקד, על סיני המתחדשת, ועל עצמי המתחדשת. תודה על אופטימיות מזרח תיכונית שאיתה חזרתי מן הסיני.
דבורה ורדית בר אילן |