שבת

יוצאים לכיוון וינה.

אחד מחברי הקבוצה מציע לעבור תחילה דרך "מצפה הדייגים". מדובר במצודה שנבנתה גם היא לקראת 1896, בסגנון ימי הביניים,כשצורת צריחיה אמורה לחקות את אוהליהם של שבעת השבטים ההם, וצופה על ההדנובה והעיר השטוחה שמעבר לה. במקום בו צפו הדייגים אל עברו השני שלהנהר כדי להזהיר ממתקפה.

בתוך המבנה, נוסח טירת היפהפיה הנמה של דיסני, נבנה "שרתון" מודרני, וסינתטי לא פחות, מאה שנה לאחר מכן.

ובחפירת היסודות ל"שרתון", נתגלו שרידי מבנה קתדרלה אותנטי מימי הביניים.

טוב, זו לא סיבה לוותר על מלון מזכוכית ממוסגרת אלומיניום כבד. אז חתכו מקום בשני שליש השרתון, שיחזרו את מבנה הקתדרלה, כך שהמבקר יבין כיצד היא נראתה מבחינת המימדים, כולל הגובה, והמשיכו את יתרת השרתון מעברה השני.

אנו צופים אל הנוף, מטיילים לכיכר שמעבר, שומעים שם מקהלה, נכנסים לכמה דקות למלון, ויורדים חזרה אל המקום בו אמור להגיע האוטובוס לאסוף אותנו.

איננו היחידים המתיירים באיזור. אוטובוס אחר אוסף את קבוצתו הוא, ומתחיל לנסוע בעוד תיירת בודדת רצה וצועקת אליו חלושות. אינסטינקטיבית אני נושא את קולי כפי ששמעתי אצל אבי בנמל, קול הנשמע מעבר לרעש מנועים.

האוטובוס עוצר, והיא עולה אליו, רק כדי לרדת ממנו בפרצוף מבויש. היא מודה לי, אבל זה לא האוטובוס שלה.

ושוב עוברים גבול. עמדות משטרת הגבולות והמכס נטושים. רק זמזומי הטלפון הנייד מברכים כל אחד ואחת מאיתנו על בואו לארץ חדשה. במעבר בין סלובקיה להונגריה, לפני ימים ספורים, סיפרו לנו כיצד התפרנסו השומרים והמוכסים מזירוז וקיצור התורים שהם עצמם יצרו. כסוציאליסט אמיתי התעניינתי כמובן ממה הם מתפרנסים עתה...

באוסטריה אנו עוברים במספר יישובים, ואני מצרף לעצמי עוד שני שמות רחוב לא שגרתיים. "רחוב השביל”, ו"הרחוב הארוך". לא כמו "רחוב החתול שממהר" בפאריז, אבל גם זה משהו.

בדרך לוינה אנו עוצרים בגני שינברון. אותו דמוי ורסאי שבנו קיסרי האימפריה הרומית הקדושה.המדריך מראה לנו מהיכן נכנסים לגן, ואנו מתכננים לסרוק תחילה את הגן על מזרקתו הגדולה והמפורסמת, ואז לערוך סיור מהיר בחדרי הארמון. זמננו מוגבל. אנו מסיירים במה שאני חושב לחלק הגן הראשי, ומופתע למצוא שם המון צמחיה, ובריכה לא גדולה הכוללת מזרקה קטנטונת, לא מרשימה בעליל.

אחרי סיור עד קצה הגן, מסתבר שהמזרקה עם הסוסים וכו' מצויה דווקא בצידו השמאלי של הארמון, לא מאחוריו. עוברים גם שם, מקיפים את המזרקה, הנמצאת כמובן למרגלות גבעה. במאה השבע עשרה עבדו המזרקות בכח חוק הכלים השלובים בלבד. צידה הגבוה של המזרקה מוגן בגדר בטיחות מברזל שבהחלט לא היתה שם לפני מאה שנים.

חוזרים לארמון לרכוש כרטיסים לסיור בארמון. מצטערים, הסיור הבא רק ב-4, היום מאד עמוס.

ודאי שעמוס. סופשבוע. אבל בארבע אנו אמורים לצאת לכיוון וינה.

טוב, בטיול הבא.

קונים אפפלשטרודל כרוכית תפוחים בקונדיטוריה, בה גם מוקרן להנאתנו הליך הכנת העוגה, ומתקדמים אל המדרגות שבחזית הארמון, שם יושב קהל ומאזין לתזמורת אקורדיונים שהגיעה במיוחד מאי-שם ברחבי אוסטריה, כדי להשמיע לנו מוסיקה וינאית קלאסית בעיבוד לאקורדיונים וכלי הקשה.

אנו מתמקמים, ואשתי מבחינה כמה מזיע המנצח בקיץ הוינאי.

אופיה וחינוכה אינם מאפשרים לה להתעלם מגבר במצוקה. בהפסקה שבין הקטעים היא קרבה אליו ומגישה לו אי אילו ממחטות נייר.

צחוקו הרם של הקהל מפתיע אותה לחלוטין.

התזמורת מסיימת, והקהל מוחא כפיים, אך מחיאות הכפיים, אולי בגלל השרב, נשמעות כמו של הקהל העייף של ישראל, ולא כמו קהל אירופאי נלהב.

לפתע קורא מי ממעלה המדרגות "בראוו" גדול.

המנצח חוזר לפעולה, ומכריז שבעבור מעריץ נלהב אחד, וגברת שעזרה לו בעת צרה – הם ינגנו הדרן.

זהו, צועדים לאוטובוס, וממשיכים לוינה החיצונית, למלון "פירמידה". המלון אכן נראה כפירמידה, מפואר למדי, והוא משמש בעיקר לקונגרסים. אנו מקבלים חדרים בקומת הקרקע, כלומר, קומה מתחת ללובי. הדרך לחדרים רצופה אולמי הרצאות ופינות לקפה וכיבוד, ואני מרגיש כמעט כמו בהשתלמות פרקליטים.

החדרים עם נוף – ויציאה – לגינה. החדרים גדולים ומרווחים, אבל עם כל חזותו המודרנית של המלון, האמבטיה כוללת שני ראשי ברז, למים קרים וחמים, כמו בשנות הששים בישראל.

בערב יוצאים לתצפית מעל מגדל הטלוויזיה, לא אוכלים שם, כי כל המקומות הוזמנו על יד אחרים. בדרך לשם יורד גשם כבד, ובאחד המקומות נצברים המים על הכביש כמו היתה זו דרום תל אביב. אחרי שבבודפשט ראינו שגשם יכול לשתק רמזורים גם באירופה – הגיע הזמן לראות בוינה גם הצפת מי גשמים.

המעלית במגדל כוללת גימיק בו לא נתקלתי עדיין. תקרת המעלית שקופה, ועם תחילת נסיעתה נדלקים אורות המאירים את הפיר למלוא גובהו, כך שאתה מודע לעליית המעלית גם בלי לחוש בלחץ שבאוזניך.

נהנים מן הנוף הנשקף מן המגדל, הדנובה ותעלותיה, קרית האו"ם על מגדליה, ומשם נוסעים ל"שינקין" שלהם, להתפזר בין המסעדות לארוחת ערב.

אשתי ניגשת בזריזות למסעדה גדולה. עד שאני קורא את כותרתה בגרמנית (גלידה וכו'), אשתי כבר שואלת את אחד העובדים שם אם הם מגישים גם שניצל.

המלצר עונה לה "לא" – ורץ מיד לספר לחבר'ה: "היא שאלה אם אנו מגישים שניצל!”. כן, הנימוס האוסטרי המהולל.

אנו ניגשים על כן למקום נוסף, הנראה בדיוק כמו זה הקודם – ושמה דווקא יש.

זהו, למלון ולישון.