איך המינגווי הבדיוני בסרטו החדש של וודי אלן וגלי האמיתית ממש פה בדיזנגוף לימדו אותי השבוע שניהם משהו חשוב על (נו על מה?) אהבה, שאפילו אני, המומחית לאי-יחסים, כבר שכחתי  חצות בפאריז. כן, גם הגברת הראשונה של צרפת משתרבבת לעלילה באחד מערבי השבוע שעבר מתקשרת אלי, נרגשת, חברתי פ' ובאמתחתה מועמד חדש. כבר סיפרתי בעבר שאני לא נזקקת לאמצעים וירטואליים בעייתיים כמו אתרי היכרויות, יען כי חברותיי טובות הלב לא משלימות עם מצב הצבירה הסינגלי-חתולי שלי, שלי עצמי גורם אושר לא מבוטל. קיצר, פ' מתארת את הבחור הקשיש: אלמן, קבלן (שיואו, זה מתחרז), בסביבות החמישים, גר בבניין של חברתנו המשותפת ש'... כאן עצרתי אותה מיד. "איך הוא גר בבית דירות פשוט אם הוא קבלן?", שאלתי בחשדנות. ממתי את מחפשת עשירים? תמהה פ' שמכירה אותי היטב, החבר הקודם שלך גר בדירה שכורה! בארור, אמרתי, אבל הוא היה רופא וזה קבלן... הוא לא מצליח במקצועו? אני לא יודעת, דפדפה אותי פ' בחוסר סבלנות. כבר תבררי בעצמך את העניין הזה. היא הוסיפה שהוא לא ממש יפיוף-על, אבל שמור היטב ויש סיכוי (לא מהגדולים) שימצא חן בעיניי... ו-שאלתי, ומה הוא עוד? מזתומרת מה הוא עוד? (איבדה פ' את סבלנותה בתור פיית המעשים הטובים). האם הוא חכם? משעשע? בעל חוש הומור? נעים? נחמד? חביב לבריות? איש שיחה מרתק? - בקיצור, מה יש בו, שאני אמורה להכיר אותו? אני באמת לא יודעת... אז מה היתרון שלו? שהוא פנוי! ■ ■ ■ בתור הסנדלרית היחפה, תנו לי להגג לכם עוד קצת על אהבה, מ'כפת לכם? אתם יודעים שאני מחזיקה מעצמי מומחית לעניין - התיאורטי - וגם לאי-יחסים, כפי שהצלחתי יפה להוכיח בשש השנים האחרונות מאז גירושיי. ולפתע הפציע לחיי חבר - מערכת מהוללת שהחזיקה מעמד חודשיים, עד שהנ"ל ברח כל עוד נפשו בו - והיום אפשר כבר לספר שזה היה בגלל מקצה שיפורים שניסיתי להכניס בו, שאם לא מקצה זה, לא הייתי מעוניינת בנ"ל. מאז ה'מערכת' יצאתי לעוד כמה דייטים, כהרגלי, וכמובן טחנתי עם חברות (ואפילו עם בניי!) את הנושא בכלל מקדימה ומאחורה, וכמובן כמו תמיד שמעתי גם סיפורים של אחרים מההווה ומהעבר, ואני חושבת שיש לי תובנות חדשות. השיחה החשובה ביותר התקיימה עם חברתי החכמה גלי בן חורין, באותו שבוע של ניסיון ההיכרות של הקבלן, האיש ללא תכונות. כתבתי כבר בעבר, שמאז נעוריי הטיפוס של גבר שהכי מושך אותי, והגברים הכי משמעותיים שהיו לי, כולל בעלי לשעבר, היו מדגם זורבה היווני. מצליחנים שמתנייעים במכוניות מפוארות ויושבים כל היום במשרד דוחים אותי אפילו. קשה לי בכלל עם הישגיות שאין לה לעולם תכלית, והבנאדם נדון כמו סיזיפוס לחוסר סיפוק תמידי. אני אוהבת ספורטאים, חזקים, בעלי שמחת חיים וקשר לטבע, עם אינטואיציות חזקות באשר לבני אדם, פטפטנים, משעשעים, קלילים וטובי לב. אמה מה, כמה שחיפשתי - וחיפשתי - לא מצאתי כאלה בשנים האחרונות, אפילו לא כאלה שהתקרבו. כתבתי כבר בעבר שהמספר הרב של גרושים טיפוליים ונזקקים ומתוסבכים ומתוסכלים ומרירים ובעייתיים שנפלו עליי המם אותי ובין השאר גרם לי לשקוע בדיכאון בגרסה שלי, כלומר לזעם כבוש ולא כבוש, לעצבים, לתסכול - וכמה שנים נדרשו לי להגיע לאיזון ולמצוא את המקום שלי ולהסתמך על עצמי ועל כוחותיי. ובתהליך הזה, בלי לשים לב אפילו, עשיתי איזה סוויץ' ובאיזשהו מקום התפשרתי על צרכיי, ויתרתי על זורבה והשלמתי עם סט הרבה פחות מרשים של תכונות: טוב מראה, בעל חשק מיני עירני, שיעשה מה שאני אומרת (חובה), תחזוק עצמי ברמה סבירה - וזהו! ואז, מה שקרה, שמערכות היחסים הקצרות שהיו לי (גם תרנגולת עיוורת מוצאת כמה גרגירים מתחת לפנס בשש שנים) באמת היו בעומק השלולית. וכשישבתי עם גלי השבוע, והיא תחקרה אותי קשות ולא הרפתה, בעיקר לגבי מערכת יחסים אחת מייסרת ושאלה מה היה טוב שם, בפציינט, נאלמו לי המילים. כי בניגוד לגברים מהעבר הרחוק לא ממש יכולתי למצוא אצלו תכונות שאהבתי, פרט לצורתו ולכך שהיה שם בזמן שמאוד רציתי בנזוג. "אבל הייתי בפירוש מאוהבת", התבכיינתי לה. "לא", פסקה. "זו לא היתה אהבה, זו היתה תלות". לא שצורה זה לא חשוב. אני הרי לגמרי פריקית של צורה, וזה לא אופייני רק לי ולא אופייני רק לתקופה שלנו - שבה נדמה כי החיצוניות היא חזות הכל. אומברטו אקו, בספר האלבומי הנהדר שלו 'תולדות היופי', סוקר ומדגים איך משחר האנושות זוהה היופי עם הטוב ועם ההרמוניה, עם אצילות הנפש, עם תכונות כמו אומץ לב, חוזק מצד אחד ועדינות מצד שני, טוהר כמובן - זו לא המצאה של המאות ה-20 או ה-21. אנשים תמיד שאפו לתאר את היופי העילאי ביותר, כפי שתפשו אותו, יופיה של האשה, יופיו של הגבר. רך ועדין, חזק וגאה, המושגים האלה השתנו רק במעט במשך השנים. כמובן שיש בכך הרבה מן האשליה ומן התמימות, לנסות להחיל על אנשים אותם יחסי מידות מושלמים כמו על בניינים (מלבן הזהב למשל), ובכלל לנסות להשתמש בכלים מהאמנות הפלסטית בעולם - החי, אשליה שסופה להתנפץ.  פאון ברבריני, אידאל של יופי גברי קלאסי אבל אם נחזור לשיחה שלי עם גלי, פתאום הבנתי, שכשנמצאים עם מישהו - משני המינים - ולא יכולים לנקוב אפילו בתכונה אחת שלו שאוהבים (אני למשל יכולה לנקוב בעשרים תכונות של בעלי לשעבר שאני אוהבת ומעריכה), זו לא אהבה. זו תלות. זה הרצון לא לעבור את החיים לבד. זה הרצון להיות עם בנזוג. זה הרצון שלנו שיהיה לנו 'מישהו'. והיום, אין לי כל סיבה להתחבר עם קבלן אלמן, פרופסור גרוש (יש כזה על הפרק), עו"ד פנוי, או אפילו בעל הג'וב הכי מלהיב כמדריך לטיולי שטח באופנועים בזימבבווה (היה גם כזה) - אם הוא לא מלהיב אותי בעצמו. כי בדיוק זה מה שניסיתי לעשות בפעם האחרונה. הלכתי על סט תכונות מצומצם מדי, כי החלטתי שזהו, הגיע הזמן לחבור למישהו. ואכן היו בו דברים שנראו לי מדליקים, אבל לא הדברים החשובים לי באמת. ובהזדמנות זו למדתי שאי אפשר לשנות בנאדם. לא מן היסוד. אפשר להחליף לו את הבגדים החנוניים, לשנות לו תספורת (גם זה בעירבון מוגבל, אם הוא נאחז בפריזורתו התמוהה כבקרנות המזבח), אבל אם יש לו תכונות בסיס עמוקות שנוגדות את כל השקפת העולם שלי - זה אבוד. ואפילו הוד שתלטניותי המנג'סת לא תוכל לחולל פלאים כאלה, לא בחודשיים ולא במילניום. ■ ■ ■ ואז בא לקראתי וודי אלן והוציא את סרטו החדש שנתן לי אישוש נוסף לתיאוריה. הסרט נהדר לדעתי, ורוצו אליו, כרגיל אל תשימו לב לדברי המבקרים. הוא חכם ברמות, מצחיק, פילוסופי, מעורר מחשבה וכל מה שסרט צריך להיות. אוון ווילסון המתוק מגלם בו את דמותו של הגיבור, וטוב שכך, כי באמת היה כבר בלתי נסבל לראות את וודי הקשיש מלוהק בתפקיד עצמו לצד כל מיני עלמות חן. אל דאגה - ווילסון בן ה-43 הוא קופי של וודי (מלבד הכיעור) - חסר ביטחון כמותו, מגמגם כמותו, מהסס כמותו. לאותו גיבור, שהוא - הפתעה הפתעה - תסריטאי בהוליווד, יש ארוסה כל כך לא תומכת, אלא להיפך מחלישה ולועגת, עד שלצופה בא בכל רגע נתון להביא לה בומבה בפרצוף. ויש איזשהו שלב (אני לא יכולה לגלות איך), שבו מפציע בסרט ארנסט המינגווי, והגיבור שואל אותו איך לא פחד כשניצב מול המוות במלחמת האזרחים בספרד. המינגווי אומר לו משהו כמו - כשגבר (אמיתי, רק אמיתי) עושה אהבה עם אשה אהובה, וזה על אמת, אז בשניות האלה, פחד המוות נעלם ממנו. ואז אוון ממלמל משהו כמו: ארוסתי די סקסית... אבל לא, אני ממש לא מרגיש ככה איתה...  ארנסט המקורי - ומימין השחקן קורי סטול. אהבתמת היא חיסון ובשניות האלה חשבתי על הפעמים הנדירות-מאוד בחיי שבהן גם אני הרגשתי ככה. התעלות עד כדי שוויון נפש מפני תלאות העולם. אפשר לספור אותן על כף יד של אמבה (אל תתפסו אותי בהגדרה הזואולוגית), אבל בכל זאת היו. תכלס, מה שרציתי לומר, כי הסוגריים שפתחתי קצת ארוכים מדי, שאי אפשר הכל. אי אפשר להתבכיין שלא טוב לנו, כשמלכתחילה אנחנו בוחרים אנשים שאין לנו כל סיכוי שיגשימו את חלומותינו ואת תקוותינו ושנוכל להביט אליהם בהערכה וללמוד מהם ולהתברך בהם - ואני רואה את זה אצל חברות שלי כל הזמן, את 'בחירת הקבלן הפנוי' - תעשו לי טובה... שלא תבינו לא נכון, אין לי כל ביקורת על הבחירות שלכן. רק על הבכיות אחר כך, מה גם שמנגבת הדמעות זו אני. ואם נחזור לוודי, אז השאלה שהוא שואל בסרט היא, האם הגעגועים לעבר מוצדקים? האם הנוסטלגיה מוצדקת? האם התחושה שלנו - שלי בוודאי - ש'פעם' היה טוב יותר, יש לה על מה להתבסס? או שתמיד, בכל תקופה, אנשים מייללים, ש'פעם' היה טוב יותר? בסרט הוא מעמת את ז'אנר החולמים, הרומנטיים, שכמובן מתגעגעים לעבר ובעצם גם נכספים לעתיד טוב יותר, כלומר לאידאל, עם אנשי הכאן-ועכשיו, המעשיים, הענייניים, שיורדים עליהם שהם פאסה ליטרלי, שרוצים לראות תוצאות, בצורת כסף כמובן, וכבוד וסמלי מעמד. תנו לנו, הוא אומר לאנשי הכסף והמעשה, תנו לנו לחלום, מה'כפת לכם. אל תהרגו לנו את השאיפות, את החלומות, את הרצון להתעלות. ואני מוסיפה - כי הרבה כאלה אין במילא, אז תנו לחיות הנדירות האלה לחיות.  לחפש את היופי. ווילסון עם מריון קוטיאר, בסרט וכן, אני ביקורתית נורא. דבר לא נעלם מעיניי הכהות. בניגוד לפסלון הסוס המכוער במרפסת של השכנים, ששלושה שבועות חשבתי שהוא חתול ועשיתי לו פוצי, עד שבוקר בהיר אחד התגלתה האמת המרה. אצל אנשים לא נעלם ממני דבר. למשל השבוע נכנסתי אל אוניל המניקוריסטית להחלפת לק, ובדיוק נכנס גבר לפדיקור. טיפוס הנרקיס המזדקן. הוא היה מעל שישים בואכה השבעים, ירד מאופנוע, עדוי טבעות, ג'ינס, טריקו זרוק, פתח ספר סקיצות והתחיל לשרבט בעט-טוש, בפנים מלאי חשיבות עצמית. בפניו ניכרו עוד שרידי יופי של פעם. הפדיקוריסטית שעובדת עם אוניל 'שמה אותו במים', מה שנקרא, וחזרה למרוח לי ת'לק (הכחול-מטאל), ואז, כשהמים מתמלאים, הוא פנה אליה ובפנים מתעוותות כפניו של ילד בן שלוש, בטרוניה אמיתית ובקול מפונק, אמר: "אבל זה קר!!!!" אחר כך היא אמרה לי שהמים היו חמימים. המשפט הנכון הוא כמובן "הוסיפי לי מים חמים בבקשה". תקראו לי כפייתית (יש לי גם פתק מהרופא, אז זה בסדר) אבל הפרצוף של התינוק-המגודל בואכה השבעים, פלוס הקול המתפנק/נואש נחרתו לי בזיכרון והדהדו לי לא מקרה אחד דומה של גברים/תינוקים שהתייחסו לתלאות החיים הקטנטנות כגון דא (בניגוד לקשיי הקיום הגדולים) בייאוש מתפנק שאין כמותו - וגם לתחושת הגועל והדחייה שהתעוררה בי בכל אחד מהמקרים דנן. כן, אני ביקורתית, ולא, לא כל הגברים כאלה, אבל יש משהו בהתנהגות הגברית מהסוג הזה (כמו למשל חוסר הישע המוחלט לגבי מטלות הבית, או כלפי מחלות פשוטות כמו שפעת, הזנת העצמי, טיפול באחרים) שפשוט מטיס אותי למרומים בעצבים וחוסר הסובלנות שלי כלפיו רק הולך וגובר במשך השנים. כל יום אני מתמלאת גאווה וסיפוק כשאני צופה בשני הבנים שלי, כבר גברים, הופכים עצמאיים ומסוגלים לעשות הכל, ממש הכל, וזה רק מוסיף לחוסר הסבלנות שלי כלפי פינוק מכל סוג - אצל גברים, נשים וכל יצור חי פרט לחתולים. כי אני עצמי לא מפונקת בכלל ובחיים לא הייתי. בקיצור, עבדתי על עצמי המון. אני הכי חמודה וסובלנית שאני יכולה להיות, באמת. אבל נסו גם אתם. נסו להתעלות על עצמכם כשאני בסביבה. נסו להיות בני אדם, ואם אתם לא יכולים, פשוט שבו בבית, לפחות לשעות שבהן אני מסתובבת בחוץ. אני אתן התראה מראש בפייסבוק. תודה. ■ |