"צאר פאפושקה" מאת י. ויין

כשבאוזננו יהדהד משפטו הנוקב של מרן הס"ק זצוק"ל, ייקל עלינו לעשות נכונה את תפקידנו בעולמנו

מרן בעל ה"חפץ חיים" זצוק"ל ישב יחד עם חתנו רבי הירש זצוק"ל ועמלו לכתוב את החיבור הגדול "משנה ברורה". הם כתבו ומחקו, השמיטו והוסיפו, עד שהגיעו לכדי החלטה סופית. כך בכל אות ובכל שורה, סימן אחר סימן, חלק אחר חלק.

באחד הימים פנה רבי הירש לחותנו הגדול ושאלו, "האם מי שילמד את ה´משנה ברורה´ ידע להבין כמה יגיעה ועמל הושקעו בו, כמה מחקת עד שהחלטת מהי ההלכה?" השיבו מרן זיע"א בסיפור. מעשה היה באב ובנו שנשלחו ע"י הצאר הרוסי לסלול כבישים חדשים בסיביר הקפואה. הם עמלו יומם ולילה כדי לקיים את רצון הצאר, עד שממש לא נתנו מנוח לגופם העייף. מספר שנים נמשכה כך עבודתם. באחד הימים שאל הבן את אביו, ´מה חושב הינך אבי היקר, האם לאחר שנסיים כאן את העבודה המפרכת ומשברת עצמות, האם כאשר הכבישים יסללו, מכוניות ומשאיות ייסעו בהם בטבעיות, היידעו הנהגים להעריך כמה עמל ויזע השקענו אנו שנינו כאן, האם יהיה אי מי מהם שיעצור לרגע וישאל את עצמו מי סלל בעבורו את כל אלו, מי חירף את נפשו בקור העז ששורר כאן ללא הפוגה, מנע שינה מעיניו עד שהושלמה המלאכה?!´

ענה האב הרוסי לבנו בשתי מילים בודדות: ´צאר פאפושקה´. ומיד ביאר לו את כוונתו: ´בני יקירי, אותנו לא מעניין מה יאמרו ומה יגידו, מה יחשבו וכמה יעריכו, אם בכלל. אנחנו צריכים לחשוב על המטרה הנעלה, לעשות את רצון הצאר שהוא האבא שלנו´.

"כך", אמר מרן הח"ח זיע"א לחתנו הגדול זצוק"ל, "אותנו לא צריך לעניין מה יאמרו הלומדים והמעיינים ב´משנה ברורה´ לאחר זמן. כיצד יגיבו על העמל והיגיעה שהושקעו בו, האם יעריכו את המאמצים, או שמא יחשבו שכלאחר יד הספר נכתב. אנחנו עושים זאת למען הקב"ה בלבד".

זכורני מעשה מצמרר, לו הייתי עד, בשנות ילדותי. בערב חג השבועות, סמוך ונראה לכניסת החג, אירעה תאונת דרכים מחרידה. בלב עיר התורה, בני ברק, התרסק רכב פרטי לחלוטין, ובעוד עיני כולם נקרעו בפחד במחשבה על גורלו של הנהג, יצא זה האחרון מן הרכב בחסדי שמים ללא כל פגע. המשטרה שהוזעקה למקום התאונה הגיעה כשהחג כבר פרש את כנפיו. השוטר המרוחק מדרך התורה דרש מן הנהג להתניע את שרידי הרכב ולהזיזו ממרכז הכביש. העוברים והשבים שהיו בדרכם לבית הכנסת העירו את תשומת ליבו של השוטר כי ההלכה אוסרת חילול חג שאינו בגדר פיקוח נפש, שכן המכונית הפגועה אינה מפריעה למעבר רכב חרום.

השוטר האטום המשיך להתעקש על עמדתו ולא עזרו כל ההסברים והבקשות, כל המילים נפלו על אוזניים ערלות. לבסוף, נשמע להפתעת כולם קולו של הנהג המבהיר כי עליו לציית לאיש החוק בטענה, כי יש כאן עניין של חילול ד´: "וכי מה יגיד השוטר...!"

סיפור מצמרר זה שלצערנו אכן אירע במציאות, אמנם חריג בקרב שומרי תורה ומצוות. אולם לא נוכל להתעלם מן העובדה, שכולנו מונעים מהרצון למצוא חן בעיני הבריות. לרובנו חשובה דעת הקהל, ולשם כך מוכנים אנו לעגל פינות או לשנות מדעתנו, משכלנו הישר ומהשקפת עולמנו.

משפטו הקצר והמחנך של מרן בעל ה"חפץ חיים" זצוק"ל לחתנו רבי הירש, "צאר פאפושקה — אנחנו עושים את רצון הבורא" מאיר את עיננו ומיישר את דרכנו בכל ההתמודדויות, הקשיים והניסיונות האורבים לפתחו של היהודי. בכל מעשה ובכל עניין יש לבחון מהו רצון הבורא. וכשיודע היהודי שתכליתו בעולם להיות עבד מוחלט להקב"ה, נעלמים הספקות. מקום הזולת מתגמד ומקבל את מימדו האמיתי. כבני מלכים גאים אנו לעשות את רצון אבינו, מלך מלכי המלכים, בכל התחומים. אם בדבר הלכה ובדבר השקפה ואם בניהול אורח חיינו ובמצבים השונים בהם נדרשים אנו לפעול.

כשבאזננו יהדהד משפטו הנוקב של מרן הס"ק זצוק"ל ייקל עלינו לעשות נכונה את תפקידנו בעולמנו.

"ימי מבחן" ל. מאיר

ימי החופש שהתרגשו עלינו, והלואי שלטובה, מהווים ימי מבחן עבורנו!

לו הייתם שואלים את משה-זוכמיר-בעל-עגלה אודות העולם-הבא שלו, הוא היה משיב כי הינו רגוע לחלוטין, ולא... אל תטעו: משה זוכמיר לא נמנה על ל"ו צדיקים שבדור, אשר ראשם ורובם בשרעפי קודש גם כאשר הם עוסקים במלאכתם. לא ולא. משה-זוכמיר-בעל-עגלה היה בעל-עגלה פשוט, שבינו ובין הסוסים הרתומים לעגלתו לא הבדיל כמעט מאומה. מעייניו שלו, כמו מעייניהם של הסוסים שלו, נתונים היו אך ורק לסיפוק צרכיו הגשמיים של הגוף: עבודה, לשם פרנסה, לשם כלכלה, לשם עבודה, וחוזר חלילה.

ובכל זאת, משה-זוכמיר-בעל-עגלה היה רגוע. "אם ישאלוני מדוע לא למדתי תורה, תהיה תשובה מוכנה בפי: הלא בדרכים הייתי מבוקר עד ליל, עסוק במלאכתי, ואימתי היו עיתותי בידי? אם ישאלוני מדוע תפילתי חטופה היתה, אשיב כי פרנסת עוללי כרחיים היתה על צוארי, ומהיכן אמצא מנוחת הדעת בתפילתי?" היה אומר.

חיים שלמים וארוכים חי לו משה-זוכמיר-בעל-עגלה, עד בא שעתו ליתן דין-וחשבון על מעשיו. בהגיע העת, התייצב לו משה-זוכמיר בפני בית-דין של מעלה, וטענותיו סדורות לו בפיו. ואכן, השאלות לא אחרו לבוא: "האם קבעת עיתים לתורה? האם התפללת כראוי?" נשאל משה זוכמיר, והחל סודר את טענותיו. ובין-דין של מעלה מחריש.

אולם אז, לפתע, פצה הקטגור את פיו. "לו יהי כדבריך, כי אמנם בימים כתיקונם טרוד היית במלאכתך, וסיפק לא היה בידך להכין צידה לדרך בה אתה הולך. אולם כאן, בפני בית-דין של מעלה, הכל רשום וחתום! כאן, בפני בית-דין של מעלה מופיע, כי היו גם ימים אחרים... היו ימים בהם הדרכים כוסו בשלגים, אין יוצא ואין בא. לא יכולת לצאת בשבילים, לא יכולת לעסוק במלאכתך, ועיתותיך היו בידך... אולם אתה, מה עשית? האם נכנסת אל בית-המדרש? האם תפילתך במתינות היתה, כמונה מעות? לא ולא! בשינה עמוקה שקעת, שרוע על מיטתך! הכיצד תסביר זאת? הוי אומר, כי גם בימים כתיקונם, לא הפרנסה טרדה את מנוחתך, וגם לא כלכלת עולליך... רשלנות היתה כאן, אזלת-יד ורפיון-לב, ועל כך תתבע!" סיים הקטגור את נאומו, ופניו של משה-זוכמיר-בעל-עגלה חפו.

אנו נמצאים בדור של דיעבד. בדור רצוף סכנות כדורנו, כאשר ספינתה של היהדות התורנית מיטרפת בין גלים סוערים, שתל הקב"ה את גדולי הדור ומאוריו, רבותינו אשר מימיהם אנו שותים, והם המדריכים אותנו היכן יש לעמוד על קוצו של יו"ד, והיכן ביטולה זהו קיומה.

כך, ברור לכל כי המציאות בה נשותינו ממירות את כבודן כבנות-מלך בביתן, ויוצאות להביא טרף — אינה לכתחילה. הדרך התורנית, הראויה לכתחילה, הינה הדרך בה נהגו אמותינו מעולם, כאשר עשו את חייהן בין כתלי בתיהן, טיפחו ביד אמונה את עולליהן, ועסקו בהטמעת יראת שמים ואהבת תורה בלבבות הרכים. אולם בדורנו, צמודים להוראותיהם של רבותינו, יודעים אנו ומכירים כי ביטולה זהו קיומה. אם אין קמח אין תורה, ובמשפחות רבות, עבודתה של האישה היא המאפשרת את שקידתו של הבעל על התורה והעבודה, מה שמקרין אור של תורה על הבית כולו, ומהווה תריס בפני הפורענות.

כך, ברור לכל כי המציאות בה בנותינו מקדישות שעות ארוכות ללימודים שאין בהם מאומה שיועיל להן בכדי למלא את תפקידן כנשים באהל תבורכנה, אינה לכתחילה. אולם מציאות זו, נגזרת מחובת השעה, ונועדה להכשיר את בנותינו לתפקיד שייעדה להן ההשגחה העליונה בדורנו, ואף להגן עליהן מפני רוחות הזעף המנשבות בחוצות.

לכשנעלה כולנו לפני בית-דין של מעלה, לא ניתבע על ששינינו בדורנו מסדר העבודה המקובל מדורי דורות, שהרי לאור הוראותיהם של רבותינו אנו צועדים, ומי יהרהר אחר המלך. אולם בכל זאת, דומה שעלולים אנו להיתבע, אם לא ניתן את ליבנו להתבונן בשעת המבחן אשר נקרית עתה בפנינו, ולעמוד במבחן זה בכבוד.

שכן הנה עתה, הימים, יומי דפגרא הם עבור מוסדות החינוך הממלכתיים, וביניהם אף מוסדות החינוך המתנהלים ברוח ישראל סבא, אשר נאלצים להתמודד עם תכתיבים מטעם הרשויות גם אם הם כשלעצמם לא היו מעלים בדעתם להפקיר את בנות ישראל הקדושות לרוחות הרחוב במשך חדשיים תמימים.

מעתה, דומה כי ימים אלו, בהם אין אנו כפופים לתכתיבי הדיעבד, אשר מאלצים אותנו בימים כתיקונם לסטות מהדרך המסורה לנו מדורות למען חובת השעה, ימי מבחן הם עבורנו. האם ינוצלו הימים הללו בכדי לחזור ולהקדיש לעיקר, במקום לעסוק אך ורק בטפל? האם ינוצלו הימים הללו לטיפוח הביתיות, ברוח כבודה של בת-מלך? או שמא, חלילה, ינוצלו הימים הללו לרדיפה עלובה אחרי בילויים כאלו ואחרים, אשר בעלי אינטרסים שונים מטיפים להם ומחדירים אותם בכל אמצעי הפרסומת האפשריים?

בימים אלו, מקבלים אנו הזדמנות נאותה להוכיח, כי מכירים אנו ויודעים שמציאות חיינו היומיומית הינה מציאות של דיעבד. אם נעשה כן, הרי שעמדנו במבחן בהצלחה, ואנו נוכל לעמוד בגאון בפני בית דין של מעלה בבא היום, ולהכריז כי צעדנו לאור דרכם של רבותינו. אולם אם חלילה ננהג אחרת, ונכלה לבטלה את הימים הללו, הרי שהתביעה כלפינו עשויה להיות נוקבת, ומי יעמוד במשפט!

"גם אויל מחריש" ש. ליזרוביץ

אנשי התקשורת מנסים "לחנך" אותנו מחדש, ומפגינים בערות מדהימה

"בכנס רופאים מומחים שהתקיים בחודש שעבר בשטוקהולם, השתתפו מומחי רפואה מכל העולם בימי דיון שונים. את הכנס פתח אירדולוג (קורא בגלגל העין) בכיר ממצ´טוסטס, שהציג את פאנל המשתתפים בעלי השם העולמי. דוקר סיני ישיש, קורא בקפה ותיק, מגדל פרחי באך מגרמניה, ומנהל מחלקת פנג שווי בבית החולים הראשי ביגינג. הרופאים המומחים דנו בהתקדמות הרפואה בשנים האחרונות ובשיטות חדשניות לטיפול במחלות קשות, בהו הילינג, טיפות מים הומופאטיות, גלי צ´ינג, ואמבטיות מלח מרוכזות. יצויין, כי מדענים מרחבי העולם בתחומי הרפואה, בהם חוקרי קאוצ´ינג, מנהלי פקולטות לביו פידבק ומומחים לטיפות הפלא ולניקוי מעיים מהיר, ליוו את ימי הועידה בה הוצגו מבחר מחידושי הרפואה העולמית, ושיטות חדשניות ללחיצה תת מימית על עפעף העין, המסוגלות לטענת המומחים לרפא טרשת נפוצה, ספחת, קדחת קרחת ואנמיה מתקדמת".

זוהי, ניתן להבין, ידיעה שלעולם לא תופיע, אלא אם מדובר בעיתון פורים, או בדף מידע שיוציא לץ מקומי. אף אדם נורמלי לא יתייחס לידיעה זו בלי להשתעשע, שכן גם אם יש כבוד לרפואה אלטרנטיבית, לקריאה בכף יד ולטיפות מים המנוערות שבעה עשר אלף פעם סביב המעגל המגנטי של כדור הארץ, הרי ש"רפואה" או "מדע" אינם בדיוק השם שמתאים לתעשייה מוצלחת (לכל הפחות כלכלית) זו.

אין ספק גם שכתב לענייני רפואה שיעביר ידיעה שכזו, יפוטר על אתר ממשרתו, אולי הוא כותב טוב, אולי הוא אדם מעניין, לחלק הרפואי מדעי אין לו קשר. אבל מתברר שמה שפשוט כל כך בכל תחום שהוא, והרפואה כמשל, ממש לא תקף בכל מה שקשור לציבור החרדי.

זה מכבר למדנו, שבכל הקשור לענייני דת, הפכה תופעת העיתונאים ה"מבינים" לבדיחה, שלו היא לא היתה כה עצובה, היא הייתה משעשעת. אנשים בורים ועמי הארצות, מביעים את דעתם בכל מה שקשור לתורה, לחוקיה ולגדוליה, תוך שהם מוצאים את העוז שלא לומר חוצפה, להסביר, לבקר, לפרשן בדברים שממש אין להם מושג. ולנו נותר רק להזיל דמעה על אותם חסרי דעת והשכלה, שמנסים להראות "מבינים", תוך הפעלת הדמיון, מה היה עושה כתב מלומד שכזה, אחרי שעה בחיידר ממוצע, בביאורי הדף על ה"מפקיד".

אך הבורות, כך מתברר עולה על כל דמיון.

בשבוע האחרון, נעצרו כותבי ההסכמות לספר העוסק בהתגרות קשה באומות, כאשר מאבק אידיאולוגי ניטש בין אנשי הפרקליטות והמשטרה, לאנשי ההתלהמות הציונית. תומכי העצורים הפגינו בזעם, חסמו כבישים, וכמה חברה´ עתירי אנרגיה הצטרפו לחגיגה, והתיזו גז פלפל בעיניו של ערבי נעבעך, שעבר ברחוב באותה שעה.

ואז, כמה נבון, או אז החלו הבורים מהתקשורת לתאר את המצב: "חרדים מפגינים", "חרדים משתוללים" תוך ניסיון עלוב לתאר את הקבוצות השונות של המשתתפים באירועי גז הפלפל.

התופעה חוזרת על עצמה בכל פעם שה"פיקחים" הללו מהתקשורת, מנסים "לדון" על עניני חרדים ושומרי מצוות. בסלט בלתי נתפס הם מערבים את בחורי הישיבות, מפגיני נטורי קרתא, מתלהמי הימין, לומדי הזוהר, חובשי שטריימלים, הולכי פראק ו"באבות". מן סלט שכזה, בו מעורבים כל הסוגים וכל המינים, מן בשאינו מינו שלא בטיל, והללו, חכמי התקשורת, מבקרים, מסבירים ומפרשנים בכובד ראש כאילו הם "מונחים" בענין...

לא מכבר אחד, תקשורתן בכיר שכזה, הסביר בשיא הרצינות את המושג של ההפרדה המקובלת בציבור החרדי, ואת נושא המהדרין, כשהוא מצליח בכישרון לא מבוטל, לערבב את פסקיו ההלכתיים של ה"ה יובל שרלו, יחד עם הנהגות של קהילות חסידיות מסוימות, צורת הפרדה בשמחות ועוד מגוון של נושאים ושמות שהתקבצו למין סלט לא ברור, כשה"חכם" הלזה מגיע למסקנות נחרצות בנושא שלא רק שהוא לא מבין, אלא גם מצליח להוכיח לכולם את בורותו המזעזעת בפרטים.

נכון, הבנו כבר שאתם לא יודעים להבדיל בין סברא שהיא של ר´ שמעון לזו של ר´ חיים, גם שיקח לכם הרבה זמן להגיע להבנה מעמיקה בשטיקל "שפת אמת" או "בן יהוידע". אבל להגיע לרמת בערות שכזו, זה כבר חידוש. רמה שבכל נושא אחר, רפואה, ביטחון או כלכלה לו הייתם מציגים את אותה רמת ידע והבנה, הייתם נאלצים לחפש עבודה אחרת כדי לקיים את עצמכם. בעיתונות איש לא היה מקבל אתכם.

בעבר נתקלנו לא פעם ולא פעמיים, באנשי תקשורת בכירים יותר ופחות, שבשיחות אישיות "הפגינו" את מושגיהם, ידיעותיהם והבנתם. אלה אנשים שאמורים להיות אינטליגנטים ובעלי ידע. אולם המצב אם ניתן להגדיר במילה אחת הוא "רחמנות".

ואולי, יום אחד, מישהו יכין לכם מדריך מפורט, כזה שיסביר לכם. ממש כמו שאתם מבינים את ההבדל בין "מומחה ליאנג צ´אנג", "הילינג" ו"קורא בכף רגל" לבין אורטופד מוסמך, תבינו את ההבדל בין "פסק" של מנהל ישיבת הסדר, לזה של להבדיל אא"ה הגאון הגדול בעל "שבט הלוי" שליט"א. שם, בספר המיוחד, יכינו לכם פרק מיוחד לנושאי קהילות, לבושים הנהגות ושאר מנהגים. עד אז, אל תנסו אפילו להשמיע את "דעותיכם". תפסיקו לנסות לבקר ולהסביר לנו עד כמה אתם חכמים ומבינים, כי אתם ממש ממש לא.

"גלגל החוזר" מ. שוטלנד

כבר ראינו רבות כאלה לכל אורך ההיסטוריה היהודית. ברם שלא כבעבר, הפעם ישנו לעיוות זה ליווי תקשורתי, המבוסס על אותם כללים עצמם

במדור "מבט" מיום ג´ החולף, סקרנו על קצה המזלג את גלגולי המאבק ביהדות לדורותיו. ראינו כמה גוונים, צורות ושיטות שונות, שאין להם כלום אחד עם השני — ועוד יתירה מזאת, ש"היו מפצעין זה את מוחו של זה" כמאמר חז"ל — התאחדו בשנאת היהדות ובמגמה להכחידה ח"ו. מאידך, גם הצבענו על סוד כוחם של המחזיקים בתורה, שכמאמר רבי יהושע בן קרחה, הם בבחינת "נפש אחת", דהיינו, שיש להם ק-ל אחד ושיטה אחת. מכאן יש להעמיק בבחינת מניעיהם של החוזרים על קיאם מיד פעם במשך אלפי שנים. כלום אין להם לפוחזים אלו חוש היסטורי מינימאלי? האין הם מבינים מראש את חוסר התוחלת שבמאבקיהם לנוכח חדלונם המפורסם של קודמיהם? כלום הם המציאו את הגלגל? מהיכן תקוותם שהם יצליחו במקום שאחרים נכשלו? ומדוע שלא יהרהרו במה שקרה לשורה ארוכה כאורך הגלות של קודמיהם?

לשאלות אלו אין פתרון רציונאלי, ממש כשם שסוד קיומו של עם ישראל הוא ניסי מתוקף רצון הבוי"ת. מאידך, גם עובדת הימצאותם של יהודים כשרים, שבכל הדורות התפתו לבשורות הכזב החלולות, דורשת הסבר: מה ראו, להביט לשמוע ופעמים גם להסכית, להתגרויות הנקלות באמונתם, מכל כך הרבה כיוונים שונים, שמה שמאחד אותם הוא אופיים הקיקיוני, בהשוואה לאמת היהודית הנצחית?

אין זאת אלא שגם המותקפים בכל הדורות עד כעת חיה, קיים ניסיון, שעל אף כל האמיתות ההיסטוריות, משאיר להם מרחב תמרון כרצון הבורא. אצלנו קוראים לכך "בחירה", שכידוע מבוססת על קיומו של יצה"ר. תפקידנו אפוא הוא, לזהות תמיד את נקודות החולשה שקיימות בנו, ולהצטייד בכלי מגן שיחסנו אותנו מפני הניסיונות ההולכים ובאים ללא הפסק.

בעצם המבט ההיסטורי הזה, יש חיזוק עצום, בהתמודדות עם המוקשים ההשקפתיים שבכל דור ודור. עוד קודם שיבוא מי שיבוא להתריס את הגיגיו ולתגור באמונתנו, הבה נשאל את עצמנו: מה עוד ניתן לחדש בניסיונות לפגוע בעולמנו כיהודים שומרי תורה, שלא נוסה בכל הזמנים? ואם יש, מדוע ש"סגולתו" של חידוש זה, יעלה על קודמיו הכל כך רבים ומגוונים? בשאלות אלו ניתן להרחיב ולהעמיק עוד יותר, אם נסב אותן לעבר המרשיעים ונשאל אותם, האין אתם שמים לב לבד, כמה פתטית היא התקווה, להצליח היכן שכל כך הרבה כשלו? ומהיכן נובעת הגחמה הזאת, שדווקא אתם תראו "ברכה" בעמלכם להרע?

אם נשקיף בפרספקטיבה זו על המתרחש בימינו אלה, נוכל למצוא גורמים שיש להפנות אליהם את הדברים במישרין. לאחרונה צומח לו, זרם של קטרוג על עולם התורה, מתוך התמקדות בקשיים כלכליים, כשהבשורה המפעמת בו, באה לגרור את לומדי התורה, לעבר העולם החיצוני, שבדמותו המודרנית, מנוכר לשמירת התורה ועבודת הבורא הרבה יותר מאשר בימי קדם. לרודפים המובהקים מקרב החילוניות הנחשלת, מצטרפים מתווכים בעלי צביון חרדי, כהתאגדות ציבורית המלווה בגיבוי תקשורתי תואם.

מגמתם אינה חדשה כלל ועיקר וגם בעבר הקרוב, התבררה ריקנותם קבל עם, כשתנועתם נעלמה כליל לפני כעשרים שנה ונשאר ממנה רק שם של בנק. גם תכסיסיהם אינם חדשים. ממש כשם שקודמיהם נהגו "לרקוד על כל החתונות", פעם להתהדר בכפיפות לדעת תורה ופעם לפרוש ממנה, כן גם הללו הספיקו בתקופה קצרה לאחז את עיני הציבור, עד שבעצרת קודם הבחירות המוניציפאליות בבית שמש, נגלה קלונם בביזיון לעיני כל, בדבריו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטינמן שליט"א במילים: לא כולם מקפידים על מים אחרונים אבל לא עושים מזה מפלגה...

לאחר מכן בלית ברירה, היה עליהם לגלות את דרכם האמיתית ואין כבר מי מהם, שמצהיר על קבלת מרותם של מרנן ורבנן. כעת שבים הם לצקצק: אולי בכל אופן "ישיבה" תיכונית? למה ללמוד כל החיים? מה רע בפרנסה? למה אסורה תקשורת ממוחשבת? מדוע פלאפונים כשרים? ומה אשם ילד שהוריו אינם נוהגים בכפיפות לכללי הציבור החרדי ע"פ מרנן ורבנן, שאינו מתקבל לחיידר הכי מובחר?. הכל מכל כל, מצוי תחת קורת גג אחת, הלא היא ההכרזה, שניתן להיות גם חרדי כשר וגם פורק עול של כל התוכן המרכיב מושג זה, מלבד פריטי לבוש וכדו´. גם וגם.

כאמור, כבר ראינו רבות כאלה לכל אורך ההיסטוריה היהודית. ברם שלא כבעבר, הפעם ישנו לעיוות זה ליווי תקשורתי, המבוסס על אותם כללים עצמם. המכנה המשותף הראוי לכינוי "חרדי" בעיתונות זו, מחייב רק את אותם סממנים חיצוניים חסרי משמעות. כל כפיפות לגדרים המקובלים בציבור החרדי זולת עבירות חמורות ביותר, אינה נדרשת באופן טבעי, בקרב אותם כלי תקשורת, שכולם כאחד נאסרו על ידי גדולי הדור ללא יוצא מן הכלל. אשר על כן, אין סייג לתעמולתם הכוזבת בשלל צינורות, המופנית רובה ככולה, לעבר הקהל החרדי. אכן רב הוא החלק שיש לפחיתות החדשה-ישנה הלזו בבמות אלו, לצד סיקורים גדושי צביעות, על אירועים תורניים וגדולי תורה, שדבריהם הופכים במסגרות אלו פלסתר מידי יום ביומו.

כמובן, אין לנפחי פרסום אלו ולא כלום, עם רחשי הלב האמיתיים של רוב מנינו ובנינו של עולם התורה ותיתי להם לפורקי העול מכל הסוגים, שיתבסמו מפרכוסיהם ההדדיים עד יום פקודה. אמנם, מותר לצפות מכל מי ששם שמים יקר ללבו, שיבין, שהשתתפות בסאגה הסהרורית הזו כבר מזמן אינה שאלה של מעשה משובה, אלא של כבוד עצמי.