הפעם בקבוצת התמיכה לאנשים שיש להם כבדות בלדבר עם אנשים אחרים ואין להם כוח לשטוף כלים, כיכבה מישהי שבדר''כ כלל לא מדברת. כולם פתאום התחילו לרדת עליה שהיא לא מדברת. וזה לא שכולם כאלה חכמים גדולים ובחייהם הפרטיים מדברים עם כל בן-אדם שני ברחוב- כולם דפקות, סתם הוציאו עליה את העצבים כי אפשר.
האמת היא שלא היה אפשר, המנחה קטעה די מהר את הירידות ואמרה שמי שלא רוצה לדבר לא חייב, למרות שהאתיקה של קבוצות התמיכה אכן אומרת שזה לא מנומס רק לשמוע וצריך גם קצת לשתף, כדי שאנשים לא ירגישו שבאו להציץ להם, בלי לחשוף גם איזה משהו קטן. אבל היא, כנראה באמת קשה לה. אז המנחה אמרה לה שהפעם היא צריכה גם לשתף בדברים שלה.
כולם הסתכלו עליה והיא בלעה את הרוק כ''כ הרבה פעמים שזה נראה שהיא תיכף מתייבשת, או נחנקת, זה היה די מעורר רחמים ורציתי לקום וללכת. בסוף איך שהוא היא הצליחה להגיד כמה משפטים חנוקים על זה שהיא באמת לא מבינה מה יש לה להפסיד מלהגיד משהו למישהו. אז היא תצא מוזרה, או דבילית, או תמהונית או הזויה- אז פאקינג מה. כמובן שהיא התחילה לדמוע, איך לא, וכולם אמרו לה שהיא נורא חמודה ומקסימה ומיוחדת ושכולם אוהבים אותה והיא לא תמהונית או הזויה ולמה היא חושבת ככה על עצמה ושגם אם יחשבו שהיא תמהונית או הזויה- אז פאקינג מה.
זה לא נראה שזה מעודד אותה. מסכנה. לא נראה לי שהיא תבוא יותר.
המנחה הניחה לה ואמרה שאנחנו צריכים לחשוב בבית למה לא נעים לנו לפנות לאנשים, ממה אנחנו פוחדים בעצם, ועודדה אותנו שבסוף כולם מתים ואף אחד לא יזכור שאנחנו אמרנו משהו הזוי או תמהוני. האמת, באמת מעודד. |