| אחת לבשה שמלה לבנה וחבשה כובע קש רחב. ידה על הרכב, והיא מחייכת אל המצלמה. השנייה ישבה במושב הנהג, ולבשה שמלת חוף כחולה ומשקפי שמש שחורים וגדולים. דלתות המכונית היו פתוחות ושדיה של הבחורה בכחול תפחו מבעד למחשוף. שתיהן הביטו אל המצלמה וחיכו. תורידי את המשקפיים, פנה הצלם אל הבחורה בכחול, תחזיקי אותן ביד אחת ותטי מעט את הראש. לעצום עיניים ? שאלה הבחורה. את תעצמי עיניים, השיב, ואת (כעת פנה אל הבחורה בעלת השיער הזהוב והשמלה הלבנה) , תביטי היישר אל המצלמה. אני רוצה שאחת תסתכל ואחת לא. דרש. הבחורה בכחול עשתה כרצונו. הרכב היה בדיוק בשיפוע הנכון ונדמה כמתדרדר מטה אל התהום ואל הים. הרכב היה לשביעות רצונו והשמש לא הפריעה ונותרה מאחוריו. הוא ניגש אל שתי הבנות בפעם האחרונה וסידר את ידה של השמלה הלבנה, ואז חזר אל החצובה ונעמד מאחוריה. אנחנו מוכנים, הכריז. אני רוצה שתנשמו , קחו אוויר ותשחררו. הוא כבר ידע מתי לצלם. הן עשו כדבריו. הוא חזר אל העינית, ומצא רמז לתחתונים לבנות דרך שמלתה של הכחולה , הוא ראה זאת כאות, לחץ על הכפתור ובתנועה איטית השתחרר מהמצלמה ושפשף את פניו. אתן מאוד יפות , אמר והביט אל הבחורה בכחול. אני אוהב את השמלה הזאת ואת המחשוף, אבל אנחנו נעשה את זה שוב , אמר, הפעם אני רוצה שתשחררי מעט את הרגליים לצדדים. תשבי כאילו את בחוף הים. אנחנו בחוף הים, השיבה הבחורה העומדת בעוקצנות. אז אני רוצה שתתנהגו בהתאם. הבחורה במושב הנהג עשתה כרצונו ושחררה מעט את רגליה. הבחור חזר אל המצלמה, וצילם שוב. הפעם היה מרוצה יותר במעט. היד שלך , פנה אל הבחורה בלבן, היא קשה מידי. את צריכה להרפות קצת כשאת נשענת על הרכב. אל תדאגי, צחק, הוא לא יתדרדר למטה. הבחורה עם כובע הקש הסירה את ידה מפלדת המכונית וריפתה אותה בתנועות צליפה באוויר. היא כואבת לי, אמרה. הצלם הקשה את פניו. אני רוצה, ציווה, שתניחי אותה כאילו המתכת היא חול ים. אני רוצה, אמר, שיראו שאת לא מאלצת את עצמך ליהנות. שאת מתריסה כנגד זה. מה הטעם ? שאלה הבחורה בלבן. הם ידעו מה הטעם, אל תחשבי על זה יותר מידי. השיב. הבחורה עשתה כרצונו ונשענה על הרכב בשנית. היא ניסתה להרפות את גופה ולהישען כפי שביקש. היא ניסתה להיזכר כיצד מרגיש הגוף כשנשענים על החול בפעם הראשונה. ובת כמה הייתה ? ניחשה בתהייה. בת כמה הייתה כשנשענה על החול בפעם הראשונה? היא עצמה את עיניה ושאפה את ריח הים ואת ריח הצדפים והמדוזות והעשב שניתק מהקרקעית והיה מסתבך ברגליה. זיכרון הראשון, חשבה, הוא של השמש בזווית השקיעה. הם היו שלושה, או ארבעה, עם הוריה. היא לא זכרה בדיוק, רק את הריח זכרה ותחושה של חוסר טעם עלתה בקיבתה כבחילה. הים, הוא שם, ידעה, הריח, בוודאי לא השתנה במשך מאות שנים. היא הצליחה לזוז במעט, והרגישה כיצד הדם זורם מן היד אל המכונית וכל השחפים חוזרים וצווחים באוזניה, והסירנות קוראות לה לחזור אל המצולות כפי שקיוותה שיעשו בילדותה. הנה, אמרה בליבה , זו התחושה. כך זה צריך להרגיש. היא התמסרה להרגשה הנפלאה של מי שרחצה בים והרשתה לעצמה להיסחף על הגלים. כך הוא רצה. ידעה. היא החזיקה את נשימתה, ועצרה את גופה מלקרוס. הבחורה בכחול ישבה במושב הנהג והביטה בה בחוסר סבלנות. תחתוניה הלבנות מבצבצות מבעד לכחול המושלם של שמלתה. ושדיה עודם תפוחים וגדולים, ועורה שזוף ונוצץ כמשטח זהב. |