כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    אולי ניתן לו זריקה ?

    137 תגובות   יום ראשון, 10/7/11, 14:49

    אולי ניתן לו זריקה? סיפור קצר מאת אחאב בקר

     

    "אולי ניתן לו זריקה?" הדהדו המילים בראשו. 

    שש ושלושים בבוקר קריר וסגרירי, על צלע הגבעה הירוקה.

    "זה המקום".  אמר בקול רם והניח את המעדר ולידו צרור גדול, שנשא על כתפו.

    הזדקף  והצית לעצמו סיגריה באור ראשון.

    התבונן בזריחת השמש העולה מעל ההרים שבמזרח. עשן הסיגריה והבל פיו התאבכו באוויר הקר. הקשיב לרעשי המכוניות שבקעו מלמטה. נוסעות על הכביש הסמוך וממהרות  בדרך לעבודה.  הערפילים הקלים שייטו לאט והסתירו אותן.

    "אולי ניתן לו זריקה?". חתכו המילים בליבו.

    המקום נבחר היטב. תצפית יפה על האזור, בקצה שמורת הטבע. כאן לא ייבנו כל כך מהר. כאן יזכה לשקט. הרבה זמן.

    השליך את הסיגריה ומעך אותה על העשב הירוק. הניף את המעדר והחל לחפור.

    ==


    "מצאתי לך גור כלבים. כמו שבקשת". בישרה לו אימא בטלפון.

    "גור של זאב? כמו שרציתי?"

    "כן כמו שרצית, ליום ההולדת שלך. גור של כלב זאב. זאת אומרת, אמרו לי שהוא כמו זאב". ענתה.

    "כמו זאב? מה זאת אומרת כמו זאב?" הקשה.

    "אתה תראה כבר. נביא לך אותו בשבת. אנחנו באים גם עם האחיות הקטנות שלך".

    "טוב, ד"ש לאבא. את זוכרת להביא את הבורקס של שבת בבוקר?".

    "גם בורקס וגם כלב זאב? טוב נו, אבל רק בשבילך". צחקה.

     

    בשבת בבוקר הגיעה כל המשפחה לבקר בהיאחזות הנח"ל הקטנה, שלא מכבר אוזרחה לקיבוץ.

    "זה? זה כלב זאב?". שאל בפליאה למראה הגור הקטן והשחור, שהתרוצץ על הדשא.

    "אולי לא בדיוק זאב, אבל חמוד הרבה יותר". התלוצץ אביו.

    "איך תקרא לו ?" שאלה אחותו .

    "לא יודע? יש לך רעיון?".

    "ווַאווִי". ענה אביו.

    "ווַאווִי. מה זה? ".

    "זה שועל בערבית מדוברת בעיראק".

    "יופי, הבאתם לי כלב "כמו זאב", עם שם של שועל. ממש כמו  שבקשתי".

    "רצית כלב? קיבלת, תתחדש". צחקה האם.

    כשגדל קצת, התברר  שווַאווִי, כלב די גדול מסוג מעורב חופשי, עם נוכחות לגזעי הפוינטר והלאברדור. פרוותו השחורה כיסתה את כולו, למעט כתמים לבנבנים בקצה זנבו, בכפות רגליו ובחזה. התברר גם ש"ווַאווִי" פירושו תַן ולא שועל.

    בימים ההם, כמעט כל בן או בת  גרעין, החזיקו בכלב. לפעמים היו בקיבוץ הצעיר,  יותר כלבים מאנשים. כמו כל כלבי המקום, ווַאווִי התרוצץ חופשי ומאושר, בשדות הפתוחים ובחצר ההיאחזות. בלילות לן בתוך החדר, על מרבץ ממזרון ישן וסמרטוטים.

    כבר בגיל צעיר הצטיין ווַאווִי בפיתוי ובשכנוע ילדים ומבוגרים לכבד אותו בממתקים, עוגות ופירות העונה.  כשהבחין בהזדמנות טעימה, נכנס מייד לפעולה. נשא את עיניו הכלביות בתחינה, הרכין ראשו והניח על הברכיים, ייחל ויילל בקולות תחנונים דקים, עד שהשיג מבוקשו. בגללו נאלצו חברי הקיבוץ להכניס את נעליהם לתוך החדרים. מי שהשאירן להתאוורר בחוץ,  מצא אותן לעוסות על הדשא הגדול.

    עם סיום השרות הצבאי, נאסף ווַאווִי לירושלים, לבית ההורים. זאת, במקום להימסר לנחל"אי הגרעין החדש, כמו יתר הכלבים שבמקום.

    "רק עד שאחזור מהטיול בחו"ל" הודיע לאביו המזועזע מהרעיון.

    ==

    "תראה, המצב כבר לא טוב. יותר מעשרים וארבע שעות ואין שיפור. הסיכויים שיצא מזה, נמוכים והוא סובל מאד. אולי ניתן לו זריקה ?". חזר ואמר הווטרינר.

    ==

    http://cafe.themarker.com/image/2261345/

     

    שנים בינואר 1990

    "יום הולדת שמח". חייכה אליו הידידה, שחיכתה לו בסבלנות על מדרגות הדירה.

    "אוי זה באמת היום , שכחתי בכלל. כיף שבאת".

    "כל הקיבוץ מתגעגע אליך ולווַאווִי שלך. מה כבר מצאת פה בתל אביב?" שאלה.

    כשטייל בחו"ל, הוריו שמרו לו על הכלב. לפני חודש, ירד מירושלים לתל אביב. הסתדר לגור עם שותפים, בדירה שכורה. מצא עבודה כמתקין בחברת הכבלים. עבד שעות ארוכות. מצאת החמה ועד צאת הנשמה.

     

    יחד יצאו לטיול עם וואווי, בפארק הירקון. ליד "גן הרפתקאות", שחררו מהרצועה כדי שישתובב קצת על שפת הנחל. וואווי, המחונך והממושמע בדרך כלל, זינק לפתע אל הכביש במטרה לחצותו לצד השני. אולי כלבה מיוחמת, אולי כלב אחר קרא לו, אולי חתול התגרה.

    "בוא הנה מהר"  שאג לעבר "וואווי" השובב, שקפא על עמדו באמצע הכביש. אולי בגלל הצעקה, אולי בגלל חריקת הבלמים הפתאומית.

    הנהג לא הספיק לבלום והמכונית פגעה בו בחוזקה. "וואווי" נחבט והתעופף  לנתיב הנגדי, שם פגעה בו מכונית נוספת שהגיעה ממול.  איכשהו, נעמד על רגליו וצלע להתחבא בשיחים שליד מגרש החנייה ברחוב בני דן, צמוד לגשר הירקון.

    "הוא בחיים?". התפלא הנהג הדורס מהמכונית השנייה, שעצר בצד.

    "בוא, ניקח אותו באוטו שלי. יש פה וטרינר קרוב".  הציע הדורס.

    לאחר חמש דקות היה הכלב השחור והגדול שרוע חסר הכרה, על שולחן הנירוסטה הכסוף, במרפאת בעלי החיים, שברחוב יהודה המכבי.

    הווטרינר הצעיר והחביב נע סביבו במהירות ובמיומנות.  בדק, מישש, ליטף הזריק וחבש.

    "המכה שחטף רצינית. הלסת שבורה, כנראה שגם עמוד השדרה נפגע, ואולי גם אברים פנימיים. נתתי לו משככי כאבים ומשהו נגד זיהום" הסביר הווטרינר.

    "יש לו סיכוי?" לחש בקול רועד.

    "יש. אבל לא גבוה. בכל מקרה יישאר נכה ומוגבל. ספק  אם בכלל ייצא מזה חי. שווה לך לחשוב פעמיים כי הוא סובל. אולי ניתן לו זריקה?".

    "לא, לא!". ענה בלי לחשוב פעמיים.

    "טוב. אם כך, אני מציע שנשאיר אותו אצלי במרפאה ללילה. חבל לטלטל אותו סתם. תבוא בבוקר ונראה מה יהיה".

    ==

    בשש ושלושים בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, התדפק על דלת המרפאה.

    "מה המצב?".

    "עדיין אין שינוי. לא התעורר. רק מידי פעם בוכה מתוך חלום. אפשר להציע לך קפה?"

    "תודה"

    "הנה שב, תרגיש בנוח".

    שני הגברים הצעירים ישבו שותקים מתבוננים בכלב השחור השרוע על כרית בפינת המרפאה.. כוסות הקפה מחממות את ידיהם בבוקר הקר.

    "אז מה אתה אומר? מה יהיה איתו?".

    "נחכה לערב ואז נחליט. תביא בחשבון , יעלה לך אלפיים וחמש מאות שקלים. וזה רק הניתוח לשיקום הלסת והטיפול בפצעים. יש גם תרופות לא זולות. אני לא יודע מתי ואם הוא יעמוד שוב" .

    שתיקה ארוכה השתררה.

    שווה לך לחשוב שוב , אולי ניתן לו זריקה ". הוסיף הווטרינר הצעיר.

    "ווואאוו, וווואאו". ייבב וואווי מתוך חלום.

    הסכום הגיע כמעט למשכורתו החודשית. חשבון הבנק שלו היה ריק. גם ככה חייב היה עוד לשותפיו לדירה.

    "אני לא עוזב אותו ככה למות, זה הכלב שלי. תעשה הכל כדי להציל אותו".

    "אתה פשוט גבר אמיתי, כל הכבוד לך. תבוא בערב, נקווה לטוב ואז נחליט". חייך הווטרינר.

    ==

    בערב חזר מהעבודה לדירה, שם חיכו לו השותפים וידידתו מהקיבוץ. יחד הלכו כולם למרפאה.

    "לא יודע מה להגיד". אמר הווטרינר.

    "יש ברירה?".

    "אני חושב שאין. תקשיב, הוא כבר בקושי נושם".

    גחן לעבר הכלב השרוע על שולחן הטיפולים. ליטף בעדינות את ראש הכלב, והניח עליו ברכות את ראשו.  כך, בעיניים עצומות ניסה להקשיב לחיים המתפוגגים.

    רגע ארוך חלף.  התרומם כדי להישיר מבט לווטרינר.

    "תעשה מה שצריך". אמר וליטף את ראשו החבוש של הכלב השרוע ללא ניע.

    "בטוח?"

    "כן, זהו זה".

    ווטרינר הכין את המזרק עם חומר ההרדמה, ומישש את ערפו של הכלב.

    "רגע רגע, רגע. תראה את הזנב ". התנער בהתרגשות.

    "מה"?

    "תראה את הזנב שלו".

    "אני לא מבין. מה עם הזנב שלו?". תהה.

    "תתקרב אליו כמו קודם ותסתכל על הזנב". ביקש הווטרינר.

    גחן שוב אל הכלב והצמיד אליו את לחיו, כשראשו פונה לכיוון הזנב .

    "רואה? עמוד השדרה שלו פגוע, אבל מתפקד". חייך הווטרינר למראה הזנב המכשכש.

    ככל שנצמד לכלב וליטף אותו, כך  גבר כשכוש הזנב. בהתחלה היה זה רטט קל. אבל עם כל ליטוף,  נע הזנב וכשכש בתנועות מתחזקות וגוברות.

    "זנב שכמותך". חייך בפעם הראשונה אחרי עשרים וארבע שעות.

    לאחר שעה וחצי נשא את כלבו בשתי ידיו אל דירת השותפים. השכיב אותו בעדינות על יצועו. "וואווי", שכב מעורפל מהתרופות וממשככי הכאבים, נשם בכבדות, ומידי פעם ייבב, כמו בכה.

    "אולי ניתן לו זריקה".  הדהדו בראשו, מילותיו של הווטרינר,.

    שכב על המזרן לידו, כואב את כאבו, לוחש לו מילות עידוד ואהבה.

    מוקדם בבוקר יצא לעבודה, משאיר את הכלב להשגחת אחד השותפים שלמד בבית.

    בערב כשחזר, "וואווי" כבר עמד על רגליו. לאחר חודשיים הוסרו הברזלים המקבעים את הלסת התחתונה. ביום העצמאות קיבל וואווי סטייק אנטריקוט מיוחד בשבילו לכבוד החלמתו המלאה. 

    ==

    שנים בינואר שנת 2001 .

    אחת עשרה שנים חלפו. ילדיו כבר נולדו, וזחלו על הרצפה מכוסים בשער השחור הנושר מהכלב. השובבות ומרץ הנעורים התחלפו בדאגה ובמסירות.

    "וואווי", שזכה לאינספור טיולים, עוגות ליטופים ופינוקים, פיתח אופי דואג ומסור. בכל פעם שמישהו עלה על כיסא, או על סולם החל לנבוח בהיסטריה, עד שירד. פעם אפילו גירש גנב שנכנס הביתה בשלוש לפנות בוקר.

    אבל עכשיו, הזקן כבר בקושי עמד על רגליו ולא שלט יותר בצרכיו.

    "אולי ניתן לו זריקה?". פנה אמש לווטרינר.

    "זה כבר באמת סבל". השיב הווטרינר.

    סיים לחפור את הבור. בעדינות, הניח בתוכו את גופת הכלב השחור והגדול, וכיסה בעפר.

    ערם תל אבנים קטן לסמן המקום.

    הציץ בשעון, כבר שש וחמישים. הדליק  סיגריה נוספת והקשיב לרעש המתגבר של המכוניות בכביש. יום הולדתו היום. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (137)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/3/14 23:10:
      נגע בי מאוד הסיפור שלך אחאב. אתה יודע שאתה כותב נפלא!!!
        22/3/14 22:16:
      אחאב פשוט מקסים....אהבתי לקרוא..וכן עצוב
        8/2/13 13:48:

      סיפור מהחיים.

      זה מאמת את דבריי בפוסט שלי

      הצורך הנפשי באחזקת חיות מחמד

      הבחור הצעיר, הרגיש צורך (נפשי, בניגוד לקיומי)

      להמשיך להחזיק (לטפל לגדל) בכלבו,

      על אף נכותו.

        30/12/11 15:42:

      עצוב .

      אבל, אלו החיים , לא?

        23/8/11 19:39:
      גם אותי מפחיד היום הזה. שלא יבוא.
        18/8/11 14:59:

      צטט: המספרית 2011-08-03 10:26:53

      סיפור נהדר, כרגיל, ואתה הולך ומשתפר כמו יין טוב!!!

      *

      אלומה

      תודה..בזכות היין.:) 

       

        3/8/11 10:26:

      סיפור נהדר, כרגיל, ואתה הולך ומשתפר כמו יין טוב!!!

      *

      אלומה

        25/7/11 00:37:
      nice story ,so inocent and touching....as a kibbutz friend from long time ago -while reading the story i saw the story through your eyes as the images we shared from childhood where the same,and wawis owner is a tipical one of us.
        19/7/11 20:56:

      צטט: פו3 2011-07-10 18:54:59

      כתיבתך מביאה נשכחות .
      ועם זאת אני לומדת לשחרר כדי לאפשר להם וגם לי להמשיך במסע.
      גם להם יש דרך...

       

      דרכו של עולם ...

       

        18/7/11 15:21:
      מרגש. כואב. כתוב ממקום אוהב. אני שמחה עבור "וואווי" ששפר עליו גורלו והיו לו בעלים עם נשמה יתרה...
      * על הסיפור על אף שהוא דורך לי על געגועי לכלבתי ולחתולי שנשארו אצל ה X כי לו יש חצר ולי לא... :))
        16/7/11 03:18:
      מרגש כל כך. מפחיד אותי יום כזה....
        16/7/11 02:36:
      סיפור כל כך יפה וכל כך... אנושי.. אין מה לומר, בעלי החיים שלנו הם לעתים 'בעלי החיים' שלנו, יש להם חלק מהם ובהם, משמעותי ונוסטלגי. כתוב יפה, חי וסוחף ובעיקר, כמובן, מאוד מרגש. תודה.
        16/7/11 01:31:
      עם כזאת אהבה, דאגה, תשומת לב, איכפתיות ויחס - איך אפשר להבין את הביטוי: "חיי כלב" ??????????????????
        15/7/11 11:22:
      מצמרר......נגמרו לי המילים.......
        15/7/11 08:14:

      הזמרת מחוברת לבעלי חיים יותר מאשר לבעלים של החיות עצמם.

      לזמרת אין מילים רק חיבוק עוטף מאד וחם.

        15/7/11 07:25:
      אחאב, אני מאלה שלא מחוברת לחיות, אבל הסיפור מקסים ונוגע ללב.
        14/7/11 19:18:
      סיפור מרגש. כמו שחי עם כלב מאז שאני זוכר את עצמי, ובעשר השנים האחרונות הצטרף לכלב חתול פחיסטני שחור, אני מבין היטב את רגשותיו של המספר. כלבתי הנוכחית היא פושטית שכבר מלאו לה 14, הסרטן מכרסם בגופה למרות הטיפולים המסורים שאנחנו מעניקים לה. ליבי לא נותן לי עדיין לתת לה זריקה. תודה לך אחאב על הסיפור המרגש.
        14/7/11 18:25:

      צטט: המורה אליעזר 2011-07-12 00:41:08

      WA WA WI WA

      ללא ספק :) 

       

        14/7/11 17:33:
      מרגש מאוד...
        14/7/11 09:53:
      משובח ומרגש!
        14/7/11 09:52:
      סיפור יפה ומרגש!
        13/7/11 15:59:
      מרגש...
        13/7/11 14:26:

      צטט: טימפי 2011-07-13 14:06:45

      מסכים עם מוס 7 ושמתי לב שהפעם נמנעת כמעט לחלוטין מהקיטוע שמאפיין את כתיבתך. אין כמו הכלבים מעובי הגזע/ים. לתשומת ליבך: הכלב מכשכש בזנב,(הכ' הראשונה רפויה) ביבי נתניהו מקשקש שטויות (בד"כ)

      מה שנכון ...נכון. תודה :) 

       

        13/7/11 14:06:
      מסכים עם מוס 7 ושמתי לב שהפעם נמנעת כמעט לחלוטין מהקיטוע שמאפיין את כתיבתך. אין כמו הכלבים מעובי הגזע/ים. לתשומת ליבך: הכלב מכשכש בזנב,(הכ' הראשונה רפויה) ביבי נתניהו מקשקש שטויות (בד"כ)
        13/7/11 09:41:
      מרגש
        12/7/11 23:50:
      איזה סיפור מרגש כמו תמיד כל סיפור שלך מענין ומרתק
        12/7/11 23:42:
      איזה סיפור חזק, אחאב.
        12/7/11 22:37:

      אחאב,

      מאוד התרגשתי לקרוא את הסיפור,
      בחודש האחרון ניסיתי לעשות הכל כדי להציל את החתול שלי,
      לבעלי החיים שאנחנו מגדלים 

      מגיעים מלוא האהבה המסירות והדאגה.

      וואווי קיבל את זה 

      סיפור נהדר

        12/7/11 17:49:
      רקום יפה הסיפור ויפה היא הרגישות לבעלי חיים
        12/7/11 17:44:
      זה עצוב שחיות הבית שלנו מזדקנות ומתות מול עיניינו. בניגוד לילדים אמיתיים ה"ילדים" בעלי החיים מתים לפני ה"הורים". החתול שלי הוא בן 8. כבר עכשיו אני חרדה מפני הימים בהם הוא כבר יהיה זקן וחולה.
        12/7/11 17:39:
      כישרוני כתמיד - ממש כוכב זיוה הרץ מאמנת אישית לצמיחה אישית לנשים

      נשמה של כלב, נשמה גבוהה,

      עוד מימי הקדמונים - ביציאת מצרים.

      תודה על התוכן שבסיפורך.

      -

      כוכב* כחול.

      לבקשת החברים -

      כל מה שרציתם לדעת על הצבע הכחול,

      ולא העזתם לשאול...

      כאשר אתם לובשים כחול...

      מה אתם בעצם משדרים לסביבה?

      http://cafe.themarker.com/post/2263472/

       

      ''
        12/7/11 12:05:
      כאוהב חיות בכלל וכלבים בפרט ריגשת אותי לאללה
        12/7/11 11:04:
      מקסים ספור מרגש , כואב,
        12/7/11 06:14:
      בית קברות לכלבים - רעיון טוב לסטארט אפ. החלטה על מתן זריקה היא החלטה לא פשוטה. תיארת היטב את ההתלבטות.
        12/7/11 02:08:
      הייתי בפרידות האלה פעמיים ,סיפור יפה ועצוב,,
        12/7/11 00:41:
      WA WA WI WA
        12/7/11 00:32:
      סיפור נפלא כהרגלך!
        12/7/11 00:22:
      כןן...רגע ההחלטה לגבי הזריקה הוא קשה מאוד. לפעמים לא יכולים לראות את הסבל.
        11/7/11 22:45:
      ***
        11/7/11 22:28:

      מסוג הסיפורים שאתה רוצה לקרוא שוב ושוב,

      ולהתרגש שוב ושוב.

      כל פעם ממשפט אחר, ממחווה אחרת.

      יופי של כתיבה אחאב.

        11/7/11 21:50:

      מרגש עד דמעות

      מדהים

      שאפו אחאב

      סוקראטס

        11/7/11 21:22:

      סיפור מרגש!

      הזכרת לי את חומי הכלב הראשון שלי,

      חומי נדרס והצליח לשוב ולעמוד על רגליו והמשיך לחלק אהבה למשפחתנו ובכלל עוד שנים

      עד שהכריעה אותו מחלת הסרטן.

      אני החייל לא זכיתי להפרד ממנו...

        11/7/11 21:18:
      אתה באמת מפליא לכתוב. ברור, שוטף קריא. גם הנושאים שאתה בוחר בהם תמיד מאוד אנושיים, קרובים ללב. יש לי שלוש כלבות. כלב נכנס לך לתוך הלב. לחיי היום יום וזה לא פייר ששנות כלב לעומת שנות אדם הן רבות כל כך. אין סיכוי שיישארו לצידנו לתמיד?
        11/7/11 21:04:

      צטט: גדגדים 2011-07-11 19:48:32

      מזל מזונב :-)

       

      זנביהו השובב....

        11/7/11 19:48:
      מזל מזונב :-)
        11/7/11 18:26:
      מקסים.כבעלת כלב, יש לי רגישות יתר לכלבים. קשה לי מאד לקרוא/לשמוע על מצבים שכאלה. גרוני נחנק ובאינסטינקט ראשוני, בא לי להפסיק לקרוא. השבוע שמעתי חבטה גדולה של רכב ועוד לפני ששמעתי את יללות הכאב, ידעתי כי הרכב פגע בכלב. כלבי החל להשתולל כאילו חש שבן מינו נפגע ואילו אני....לא יכולתי לשאת את הכאב.
        11/7/11 17:28:
      מזל של כלב...
        11/7/11 16:01:
      סיפור יפה יפה אבל ככבתי במקום אחר אצלך
        11/7/11 16:00:
      מופלא. נהנתי מאוד
        11/7/11 14:31:
      כתיבה מדהימה ברגישות מופלאה!
        11/7/11 14:14:

      א ח א ב ....בכתיבתך אתה תמיד מרגש ....

      כתמיד אתה מעביר היטב את תיאור הדמויות

      ומצליח להמחיש לקוראים את תמונת הסיפור.

       

        11/7/11 11:36:
      אח אח אחאב - איזה סיפור תודה נוגע ללב - פעם אחת הייתי שם וזה עצוב
        11/7/11 10:54:
      הוי. כמה פעמים הייתי שם. דמעות בעיניים.
        11/7/11 10:33:
      * סיפור כל כך מציאותי ונוגע ללב. תודה זה נוגע יותר במי שמגדל בעלי חיים, אך בהחלט גם באחרים :-)
        11/7/11 09:59:
      אחאב, סיפור נוגע ללב - אין לי תגובה מקורית יותר - כתוב היטב - גם את זה אתה יודע. הכלבה שלנו בת 13, וכבר מתקשה לעמוד על רגליה האחוריות, ואין ספק שמה שכתבת כאן, מעבר לאיכותו הספרותית, נוגע בכל מי שמגדל בעל חיים.
        11/7/11 09:37:
      ארוך. ואני קצרה בזמן. אך אני בטוחה שהסיפור יפה כנהוג עימך*. להית'. לאה
        11/7/11 09:27:
      סיפור נוגע וכאוב. כואב לאבד כלב!
      סיפורך ריתק אותי ברגישות המיוחדת והאדירה שמגלה האיש הנחישות שלו שעמדה לצידו ב'' אולי נתן לו זריקה'' אבל בסופ ו של דבר הגיל עושה את שלו וואווי זכה לחיים ארוכים יותר בזכות הנחישות הזו תודה לך על השתוף*
        11/7/11 08:40:

      סיפור מרתק ,נוגע ללב ,תודה לך

        11/7/11 08:04:
      השקתי לסיפור שלך בנקודות רבות, השחור שלנו עדיין כאן, אבל הידיעה שזה לא רחוק מתחזקת... כתבת יפה.
        11/7/11 07:09:
      איזה ספור ..(ורק מי שעבר את החויה יכול להבין מה שהוא עבר...)
        11/7/11 03:40:
      מרגש ושובר לב. חיים שלמים עברו ביחד. חיי כלב נאמן ומאושר לצד חברו האוהב.
        11/7/11 02:05:

      רק בגלל שאף אחד

      לא אמר עדיין לפניי אז:

      פה קבור הכלב...

      תהא נשמתו...

        11/7/11 01:32:
      יש חיים לאחר החיים.
        11/7/11 01:09:
      אוי עצוב. נשארתי בוכה... שלא יגיע הרגע הזה. אני בהדחקה
        11/7/11 00:08:
      סיפור מרתק, נוגע ומרגש, כלב הוא יותר מבן אדם , הוא מעל הכל חבר נאמן. אהבתי מאוד את הסיפור וכתיבתך נפלאה ♥
        10/7/11 23:51:

      הי,
      חתיכת סיפור!

        10/7/11 23:44:

      מקסים.

      דומני שאהבת כלבים מדברת מעטך/מקלדתך.

      כי כלב הוא פשוט בן אדם.

      אגב, הכלב בסיפור הוא גזעי. לגמרי.

      או ליתר דיוק רב-גזעי.

        10/7/11 23:30:
      אוהבת את כתיבתך, רגישותיך כמה אנושי ונוגע
        10/7/11 23:10:
      וואי וואי...
        10/7/11 22:23:
      חיות כבני אדם... מקרה דומה מאוד קרה לי עם החתולה שלנו, צ'יזי. כשהיתה בהריון נדרסה. הוטרינר לא נתן לה הרבה סיכויים. לא ויתרנו. נותחה, שוחזרה, קיבלה עירוי דם מחתול אחר, היתה מאושפזת ולבסוף... החלימה. לפני כחודשיים מתה... :(
        10/7/11 22:15:
      ואווווווו, למי שהיה כלב , יודע שזה קשה ! זוהי
        10/7/11 22:02:
      מרגש...
        10/7/11 21:59:
      סיפור מסגרת יפהפה. כאב הלב נשאר זמן רב על חבר שכזה שהולך מאתנו. השכלת להביא את העצב והכאב בתוך שמחת השיבה שלו לחיים לאחר התאונה. מאד נהניתי. *
        10/7/11 21:45:
      סיפור מרגש מאד. *****
        10/7/11 21:31:
      בגלל הדברים הללו לא רוצה יותר כלבים. סיפור מעניין.
        10/7/11 21:30:
      איזה סיפור איזה לב מרהיב. מיתת חסד מגיע לו לחבר הטוב הזה. תודה על הסיפור המרגש
      קשר של נאמנות מרגשת. סיפור נפלא!
        10/7/11 21:13:
      סיפור נפלא על אהבה ועל אמונה ועל תקווה גדולה. יופי
        10/7/11 20:59:
      צימררת אותי אחאב.
        10/7/11 20:54:

      פשוט:wow...

      ריגשת אותי בסיפורך.

      חיבוקי לך.

      שבוע טוב ומחויך!

      ''

      ''

        10/7/11 20:52:
      אהבתי את שם הכלב: וואווי.. ואת שורשיו העירקיים.. ( : סיפורך אחאב, מקסים, מלא חסד חמלה וקשב לפרוותיים שמחממים את נפשנו
        10/7/11 20:28:
      זה לא כלב. זה חתול. יש לו תשע נשמות... :)

      ווואוו איזה סיפור!!!

      נוגע ומרגש.

      אחלה חיים של כלב.. רגעים מרגשים ללא ספק, שבוע טוב מקשקש בזנב שיהיה לנו
        10/7/11 20:16:

      תמיד אתה כותב נפלא ומרתק.

      אך כשהפוסט מגיע בצורת סיפור,

      הוא מרתק פי כמה.

      סיפור פשוט על כלב

      ומכיל בתוכו כל כך הרבה אהבה

      חיים שלמים עבר הכלב עם הבחור ומשפחתו

      ואיך, כמעט, כמעט, הרגו לו אותו.

        10/7/11 20:06:
      עצוב אנ לא אוהבת עצוב אפילו אם כתוב יפה אני בכיתי בבמבי
        10/7/11 19:48:
      עוד אשוב .. (: בינתיים , השארתי כוכב מהבהב...
        10/7/11 19:44:
      תודה על הסיפור המרגש שהבאת נהנית לבקר להגיב ולככב שבוע נעים צחיתוש♥
        10/7/11 19:42:

      כאב גדול...
      נאלצתי להחליט על המתת חסד לחתול שלי

      טעם רע ומר

        10/7/11 19:34:

      זה לא יד המקרה שדוקא ביום ההולדת .
      מעגל חיים.
      עם התחלה וסוף.
      נוגע ללב.

      כתוב מקסים. 

        10/7/11 19:33:

      נשיקהאוי כמה שהתגעגעתי לסיפורים שלך . היה שווה לי לחכות כל כך הרבה זמן. ועוד סיפור כל כך מקסים על כלב ???????
      מרגש ביותר

        10/7/11 19:27:
      נהניתי לקרוא, סיפור יפה וממלא את הלב. ציונה
        10/7/11 19:19:
      סחתיין על הסיפור אבל למה קראת לו וואווי? לי היה זאב שחור כשהייתי נער אבל שמו היה פרינץ וכזה הוא היה.*
        10/7/11 18:55:

      כאוהבת כלבים, שיצא לה לנהל קרבות שכאלו לחיים ולמוות, התרגשתי עד דמעות אך גם ידעתי שיש ליצורים המופלאים האלה היכולת להפתיע.
      אהבתי במיוחד את סגירת המעגל-ההבחנה שהיא יוצרת בין מתן זריקה לכלב צעיר שיתכן שעוד נכונו לו חיים יפים, גם אם במחיר יקר, לבין מתן אותה זריקה לכלב בתום ימיו.
      הזכרת לי רגע,  לפני מספר שנים בו הוטרינר הביט בעיני הדומעות ואמר-את נלחמת בשביל עצמך, הוא סובל, שחררי...ושחררתי את חברי הקשיש, עוף החול הפרטי שלי.ו

        10/7/11 18:54:

      כתיבתך מביאה נשכחות .
      ועם זאת אני לומדת לשחרר כדי לאפשר להם וגם לי להמשיך במסע.
      גם להם יש דרך...

        10/7/11 18:38:
      חיות מחמד הופכות לגבי אנשים רבים לחלק מהמשפחה... סיפור מרתק ונוגע ללב.
        10/7/11 18:31:
      סיפור מקסים,מרגש ונוגע ללב...נהניתי לקרוא אותך.
        10/7/11 18:18:
      פיתח אופי דואג ומסור. ..... מכיוון שגדל תחת עין אוהבת ויד מלטפת וזכיתם לחוויות בונות. מרגש...
        10/7/11 17:48:
      סיפור יפה ונוגע ללב.
        10/7/11 17:32:
      כתוב ממש יפה ומרגש!
        10/7/11 17:16:
      כלכך נוגע מזכיר לי את ג'ני שלנו שנתנו לה זריקה כשהייתה בת חמש עשרה אתה כותב מאד יפה
        10/7/11 17:08:
      מרגש
        10/7/11 16:54:
      מרגש... סיגל
        10/7/11 16:49:
      התרגשתי מאוד מהסיפור , מתגעגעת לכלבי שהורעל על ידי בני בליעל.
        10/7/11 16:48:

      כה נוגע ללב,

      צחוק ודמע מתערבבים זה בזה....

      גם אנחנו היינו שם עם רוקי שלנו

        10/7/11 16:45:

      סיפור מקסים ונוגע ללב.

       

      הזכיר לי את זה (לא שלי וכדאי לקרוא)

       

      http://cafe.themarker.com/post/2022438/

        10/7/11 16:43:
      סיפור מרגש מאוד... גם אני כתבתי כאן על חתול שכמעט קיבל זריקה בגיל 16.5, אבל הקדים ברבע שעה... רמי
        10/7/11 16:39:
      יפה סיפרת
        10/7/11 16:36:

      אחאב חברי היקר נשיקה

      סיפור מרגש בטירוף, כשקראתי אותך

      עברתי ממצב חרדה לשמחה ולבסוף עצב

      ואיזו סגירת מעגל שבעלי הכלב קבר את כלבו האהוב ביום הולדתו

      ודמעות חונקות את גרוני כעת......

      עברתי חוויה כואבת כזו עם כלב אהוב שהיה לי- רקס

      * כוכב אהבה ממני

      ושבוע ניפלא

      חיה 

       

        10/7/11 16:20:
      יפה אחאב
        10/7/11 16:19:
      זה הפוסט השני שאני קוראת היום אודות הזריקה שעושה עימם"חסד" עצוב , וכתיבתך המחישה את הכאב
        10/7/11 16:16:
      סיפור מקסים. כשהיה צריך באמת הוא ידע להציע זריקה, ואהבתי שהיה כל-כך קשוב לכלב וזיהה סימן חיים בפעם הראשונה. לא סתם אומרים חז"ל כלב - כולו לב :)
        10/7/11 16:15:
      :)
        10/7/11 16:06:
      סיפור נוגע ללב וגם מאוד מוכר, ככה זה כשמגדלים חיות מחמד...
        10/7/11 15:55:

      כמו  שתיארת ,למי  שיש  יותר  נחישות, יש  סיכוי  לנצח,ולהבריא

      שים  לב שגם לפי  תיאורך ,הוא  קפא  בגלל  הצעקה , ההתערבות הכשילה

      הבעיה עם  כלבים, שחייהם קצרים  משלנו, אולי  רצוי לגדל פילים  ,או  צבים  שחיים 100  שנה

      שמעון 

      http://cafe.themarker.com/image/1966964/

        10/7/11 15:55:
      איזה מן יום הולדת... היה לי עצוב על וואווי. שבוע מקסים מלא בהפתעות טובות, רונית *
        10/7/11 15:55:
      כל מי שמגדל או גידל כלב יודע מהי עוצמת הכאב......
        10/7/11 15:52:
      נוגע ללב. לפעמים היד של העוסקים במלאכה מגיעה מהר מדי אל המזרק ולפעמים עוד שניה של מחשבה מעניקה חיים ארוכים
        10/7/11 15:50:
      כל מילה מיותרת.
        10/7/11 15:50:
      פוסט מרגש, תודה!
        10/7/11 15:40:
      יש שיר של מתי כספי שנקרא סוף היום..... בדיוק על מה שכתבת...ממליצה לך לשמוע אותו.... עצוב לי ומרגש ומזכיר לי את כל החברים שהיו לי ואינם....
        10/7/11 15:39:
      עצוב. כתוב ממש יפה ונוגע ללב.... כל פעם שאני רואה את כלבתי "מלבינה" קצת אני חוששת שהסטואציה של "הזריקה" תתרחש.....
        10/7/11 15:39:
      תודה על השיתוף ושיהיה יום טוב
        10/7/11 15:37:

      תודה על תשומת ה''

      יונהשבוע טוב

        10/7/11 15:35:
      אחלה סיפר אהבתי:)
        10/7/11 15:33:
      *מרגש לקרוא אותך ומאוד נוגע
        10/7/11 15:30:
      זה אמיתי?...טוב גם אם לא..זה מציאותי לצערי.
        10/7/11 15:28:
      אוהבת לקרוא אתך..... עשית לי קווץ' בלב...
      סיפור נוגע ללב אהבתי את הכתיבה השוטפת והיפה
        10/7/11 15:22:
      סיפור נוגע... הייתי שם כמה פעמים בפרידות האלו, בהחלטות הקשות האלו. אין מה לומר - הם חברינו הטובים ביותר. מכבה סיגריה....
        10/7/11 15:19:
      יופי של סיפור
        10/7/11 15:15:
      אכן יופי של סיפור כהרגלך...
        10/7/11 15:10:
      יופי של סיפור
        10/7/11 15:05:
      בשלב זה כוכב ...את הסיפור אקרא בלילה בשקט המדברי..

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל