מכירים את המשפט "משפחה לא בוחרים"? אז זהו, מסתבר שגם שכנים לא.

לא מזמן עברו להתגורר ממש בקומה ממול זוג צעיר עם שני ילדים ומאז החיים כבר לא מה שהיו.

כל הזמן רעש! או שקודחים שם בשמונה בבוקר, או שמנגנים על תופים בצהריים, או שהתינוקת צורחת בערב.. פשוט בלתי נסבל כבר!

השבוע אמרתי למנחם בעלי שהגיעו מים עד נפש ואני חייבת לברוח לכמה ימים לנקות את הראש (גם ממנו) אז תפסתי טיסה לאילת לסופשבוע אצל הבת שלי שלא ראיתי כבר מאז הברית של הנכד הראשון שלי  - גאוות המשפחה!

איזה נכד מתוק פשוט תאווה לעיניים. ג'ינג'י עם עיניים תכולות ועור צח כמו שלג. כל היום רק לנשק אותו!

כשיש לך ילד באילת זה בערך כמו ילד שגר בחו"ל. אז איך שהגעתי בכלל שכחתי שבאתי לנוח וישר התחלתי לבשל ולנקות ולכבס כי בינינו זה מה שאמא טרייה צריכה לא?

ביום שישי הצעתי לה שינצלו כבר את ההזדמנות שאני פה ויצאו לבלות קצת בערב ואני אשמור על הג'ינג'י הקטן.

אחרי התייעצות עם החמ"ל (בעלה איש קבע בצבא) קיבלתי את אישור החפ"ק ונתתי להם פס של 5 שעות יציאה, אמרתי להם שיעלו כבר על שחפ"צ ושיסמכו עלי - אם יש בעיה אני ישר מתקשרת למ"צ!

אחרי שקיבלתי דף עם רשימת הוראות הפעלה לקטן ומגילת מספרי טלפון וביפר ופקס של כל האוגדה בערך, סוף סוף נשארנו לבד ויכולתי להתחיל לתפקד כסבתא באופן רשמי.

התחלתי לספר לו את כל סיפורי הסבתא שאני מכירה ואת כל סיפורי הגבורה של סבא מנחם ואח"כ עשיתי לו אמבטיה ומרחתי אותו בקרמים, הלבשתי אותו יפה יפה, הכנתי לו בקבוק עם חלב שאוב שבתי השאירה לי והשכבתי אותו לישון. קלי קלות.

טוב, רק שמונה בערב עכשיו מה עושים הלאה?

נשכבתי על הספה רגל על רגל והדלקתי את הטלוויזיה. סוף סוף קצת שקט ממנחם ומהשכנים שלי, בוא נראה חדשות עם יאיר לפיד לא?

אז זהו שלא. אחרי שעה פתאום אזעקה. מה זה? צבע אדום? לא, זה הנכד שלי. אמאל'ה איזה בכי קורע לב! רצתי והרמתי אותו על הידיים וניסיתי להרגיע אותו אבל שום דבר לא עזר. נענועים ושירים וטפיחות על הגב.. חשבתי שאולי הוא עוד רעב אבל הוא לא רצה פשוט כלום!  מסתבר שגם יש לו אופי של ג'ינג'י. אחרי חצי שעה התקשרתי למנחם ושאלתי אותו מה עושים.. "תני לו עארק הוא יירדם בדקה ככה אמא שלי היתה עושה לנו" (גם כן הוא והשטויות שלו) ניתקתי לו את הטלפון.

אחרי שעה כבר ממש הייתי מיואשת אז בלב כבד התקשרתי לבתי למרות שממש לא רציתי להדאיג אותה. ישר היא ענתה לי בבהלה: "מה קרה??" ברקע היא כבר שמעה את הסירנות שלו והבינה בעצמה את המצב.

"תירגעי אמא" היא אומרת לי "זה בסה"כ מתקפת הגזים היומית שלו" (בינינו זה נשמע יותר כמו מתקפת קסאמים) "שכחתי להגיד לך שיש בארון בקבוקון כזה שכתוב עליו גרפווטר תני לו כמה טיפות, דחפי לו מוצץ וזה יעבור".

"את בטוחה שכדאי לתת לו תרופה?" שאלתי בדאגה.

"זאת לא תרופה אמא" היא עונה לי "זה תכשיר טבעי נו תני לו כבר!"

לא יאמן זה באמת עזר. אחרי כמה טיפות וחצי שעה הרגעה על הידיים של סבתא לצלילי "שלום עליכם מלאכי השלום" הוא חזר לישון בשקט. באמת מלאך.                         

בזמנו כשאני הייתי אמא בכלל לא היו פיתרונות לכל זה. מה גם שאני גידלתי את ילדי בקיבוץ ושם בכלל ארבעה ימים אחרי הלידה התינוק כבר עבר לבית תינוקות כך שהלילות שלי היו קלים יחסית.

בשבת בבוקר קמתי איתו ונתתי לזוג המלכותי לישון עד מאוחר. כל השבת בילינו יחד והיה כייף לא נורמאלי. במוצ"ש הלכתי לקניון לעשות קצת קניות בכל זאת - ללא מע"מ.

כשחזרתי הביתה עם בקבוק עארק ביד מנחם כבר חיכה לי בקוצר רוח עם חיוך מאוזן לאוזן אבל אני קודם כל נכנסתי לשכנה שלי ונתתי לה בקבוק כזה של הגרפווטר כדי שיהיה לכולנו קצת יותר שקט.

כשחזרתי כבר ראיתי שהוא מזג לו כוסית.

"זה לא לך, זה לי" אמרתי לו "אצלנו בבית אמא שלי היתה שותה את זה כשאבא שלי היה עושה לה כאב ראש".