כותרות TheMarker >
    ';

    מינרווה

    הכל על הכל. כי התוכן הוא ידע, וידע הוא אוויר לנשימה

    0

    ועכשיו מלחמת העיתונים: מי הוביל את מרד הקוטג'?

    1 תגובות   יום שני, 11/7/11, 09:45

    הקרב על הקוטג' לא הסתיים, הוא רק החליף זירה.


    מיד עם הכרזתה של תנובה על הורדת מחיר הקוטג', החלו שני עיתונים להילחם ביניהם על הקרדיט "העיתון שהוביל למרד הקוטג'".

     

    מה גורם לשני עיתונים גדולים לגייס מאמצים ולשכנע את קוראיהם כי לולא הם, לא היה מרד צרכנים?

     

    מדוע שני בעלי הון – נוני מוזס (ידיעות)  ואליעזר פישמן (גלובס) - רוצים להיות מזוהים כל כך עם מהפך צרכני כזה?

     

    האם זאת מלחמת אגו שגרתית בין העיתונים, או שמא מדובר במשהו גדול הרבה יותר מזה?

     

    שימו לב להבדלי הטונים והמסרים בין שני העיתונים.

    ב-ynet מבהירים שהכל החל אצלם, אולם זורעים מעט לעג. "פסטיבל הקוט'ג", הם מכנים זאת, "שהתחיל לאחר החשיפה ב-ynet".

     

    כותרת מ-ynet: "מי הרוויח ומי הפסיד מפסטיבל הקוטג'"

     

    כהוכחה לחדשנותם הם מציינים ידיעה מיום 14.6.11, בה מדווח שבפייסבוק "מתרחבות הקריאות להחרים מוצרי מזון שמחירם הולך ומאמיר, ועל הכוונת בחודש הקרוב – הקוטג'".

     

    ''

    קבוצת המחאה בפייסבוק. מוצר אחר כל חודש

     

     

    אז כן. בידיעות רוצים את הקרדיט על החשיפה, אך מנצלים את ההזדמנות לעקוץ את כלי התקשורת ואת הקוראים.

     

    התקשורת ננזפת על ששינתה את סדר היום הציבורי: "הנה, נפל עלינו משמי המולטיספרה אייטם אזרחי, נקי, בלי דם ואיברים מרוסקים, בלי ערבים וזרים. ....אייטם שיגרום לכולנו לריב ולקלל אבל בסוף נחזור להיות סחבקים".

     

    והקוראים, לעומת זאת, מואשמים בבריחה מהמציאות:  "העיסוק האובססיבי במחירים, במקום בהכנסות, הוא בריחה מלב הבעיה. הוא אופייני למדינות כמו מצרים וסוריה, שתושביהן חיים מכמה דולרים ליום ושורדים ממזון מסובסד בחסות הראיס והמאלכ. אנחנו, מסתבר, מתחילים להשתלב במרחב הזה".

     

     

    הקוראים הנזופים בוודאי מצאו נחמה בחיבוק החם, שהעניק להם "גלובס".

    עיתון העסקים הוותיק לא רק שלא מלגלג עליהם, אלא  מפרגן ומעצים את כוחם. דורון אביגד, עורך אתר "גלובס", נקט עמדה אוהדת בטוריו במהלך החרם, ועם סיומו מיהר לכתוב טור אישי, בו הבהיר שהמהפכה נולדה דווקא בעיתון הכלכלי, מעוז ההון והעסקים.

     

     ''

    דורון אביגד


    אביגד: "היה כאן צירוף מקרים ממוזל למדי, שתחילתו ב-13 ביולי, דווקא בכלי מדיה מסורתי - העיתון והאתר של 'גלובס'. תחקיר ההתייקרות במחירי המזון נולד בעיתונות המודפסת וגדל לממדי מפלצת צעירה ומבטיחה באתר, עם יותר מ-30 אלף צפיות, כ-400 טוקבקים וכמעט 3,500 שיתופים בפייסבוק.

    רק אז, בעקבות התחקיר, נולדה קבוצת המחאה בפייסבוק".



    אביגד, אם כך, מבהיר שלולא החיבוק התקשורתי, המחאה לא היתה מצליחה. פייסבוק שמייסבוק, הכל קרה בזכות "גלובס".

     

    "לפייסבוק עוצמה אדירה ממילא, אבל היכולת להזיז הרים עדיין גלומה בשילוב עם "העולם הישן", שבו אנשים עדיין צורכים עיתונים, אתרים ובל נשכח – טלוויזיה, כך אביגד.

     

    מבין שורותיו של אביגד פורצת קריאה רמה: תושבי האינטרנט והפייסבוק, העיתונות עוד לא מתה. היא חיה, בועטת, והיא עוד יכולה לחולל מהפיכות חברתיות. הישארו עימנו!

     

     

    ''

    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000659610

     

    אז האם מדובר כאן במלחמת עולם ישן בעולם חדש? העיתונות הכתובה הגוססת, נגד הרשתות החברתיות התוססות והצומחות?

     

    הרי "גלובס" כבר מזמן לא רק עיתון מודפס, גם לא "ידיעות". כפי שבידיעות הצליחו ליצור פלטפורמת חדשות מוצלחת כ-ynet, ב"גלובס" השכילו להפוך את אתר העיתון להרבה יותר מאתר חדשות כלכליות.

     

    האם אתם מוצאים עצמכם נכנסים ל-ynet  ו"גלובס" להתעדכן?

     

    האם שאלתם את עצמכם מה מושך אתכם לשם שוב ושוב?

     

    למעשה, אנו עדים כאן לתהליך שימור והתחדשות של "רכזות" - אותם צמתים בעלי מספר קישורים גדול באופן קיצוני,  שאלברט-לסלו ברבאשי מתאר בספרו "קישורים – המדע החדש של הרשתות".

    לאחר שנים רבות במהלכן הניחו חוקרי הרשתות, שקיימת אקראיות בהיווצרות הרכזות, הצליחו ברבאשי וחוקרים נוספים להוכיח שיש חוקיות בהיווצרותן.

     

     


    ''

    מודל הרשת על פי ברבאשי

     

    על פי ברבאשי, ההחלטה לאן להתחבר ב-Web היא תהליך של התקשרות מועדפת. "כאשר בוחרים בין שני דפים, שלאחד יש פי שניים קישורים מאשר לאחר" הוא טוען, "שניים מתוך שלושה אנשים יבחרו בדף המקושר יותר".

     

    ואמנם, בעוד שההעדפות האישיות של כל אחד מאיתנו הן מאוד בלתי-צפויות, כקבוצה אנחנו פועלים על פי דפוסים קבועים.

     

    אבל רכזות עלולות לסבול מהזדקנות.

    לדברי ברבאשי, אם צמתים אינם מצליחים לקבל קישורים אחרי גיל מסויים, גודלן של הרכזות יהיה מוגבל.

     

    קחו למשל את "גוגל", שתוך שלוש שנים הפכה לא רק לצומת הגדול ביותר, אלא למנוע החיפוש הפופולרי ביותר.

     

    האם יכול לקום מעין "גוגל" כזה של העיתונות הישראלית, ולהביס את הרכזות הוותיקות?

     

    בעידן שבו בלוגים ורשתות חברתיות הולכים צוברים השפעה בעולם התקשורת, זה ייתכן מאוד.

    מה שבטוח זה שב-ynet,  ובעיקר ב"גלובס" עושים מאמצים כבירים לוודא שזה לא יקרה.

     


    לרכזות לא די בצמיחה והתקשרות מועדפת כדי לשרוד. עליהן להישאר פופולריות ורלוונטיות כדי למשוך עוד ועוד קישורים. עליהן גם להצטיין בהתאמה.

     

    התאמה, לדברי ברבאשי, זו יכולתה של חברה למשוך לקוחות, ולשמור עליהם בהשוואה לחברות אחרות.

    התאמה היא יכולתו של דף ב-Web להחזיר אותנו אליו יום-יום, לעומת מיליארדי דפים אחרים, המתחרים על תשומת ליבנו.

     

    החיבור לחרם הקוטג' מאפשר ל-ynet  להתבלט בתודעת הקוראים כאתר רלוונטי וחדשני, אך "גלובס", בתמיכתו בחרם, עשה אף יותר מכך.

    "גלובס" לא היסס לדרבן את יוזמי החרם, ובכך להתקבע בתודעה כגורם משפיע, פופולרי, וכמי שלא מהסס לאמץ מהלך חדשני.

     

    מי משני העיתונים צודק בגישתו?

     

    כל שנותר הוא להמתין לראות היכן יבשיל החרם הבא, או לחכות לסקר החשיפה הבא.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/7/11 21:58:
      בתודעתי, ynet הוא אתר שרבה בו הזיבורית, זרוע מלכודות זמן שחולף במורת רוח מפוהקת. לדעתי, הוא מקפיד להסתיר מגולשיו מה שלא תואם את האינטרסים של בעליו, יהא חשוב ככל שיהא. ביטוי מנותק ברוח "פסטיבל הקוטג'" הוא כלל לא חדשני. הוא מהדהד מלפני מאות שנים כשדומה לו נאמר ע"י מארי אנטואנט. וויינט רק פנה לרגע לכיוון שבשבת הרייטינג. בגלובס קראתי רק את דרור פויר. היום הוא שם ומחר במקום אחר. הקרדיט לו ולא לעיתון, שאולי רק ערך ניסוי. מרכז חרם יש בפייסבוק, בקבוצה שהקים ג'קי אדרי "קונים פחות - שוברים מחיר". היה חרם שבועי על לחם אחיד פרוס ואח"כ על שמן. רמי לוי הגיב אליהם מייד, וזכה לפרסום ולהמלצות. אח"כ התחיל משם החרם על החיתולים. ברור שכלי התקשורת הגדולים לא נותנים קרדיט לג'קי אדרי, שהוא אדם שאי אפשר לקנות. הם כנראה מדמים שיוכלו לברור את הכיוונים הרצויים להם.

      ארכיון

      פרופיל

      רונית - ש
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין