כותרות TheMarker >
    ';

    מינרווה

    הכל על הכל. כי התוכן הוא ידע, וידע הוא אוויר לנשימה

    0

    מותק, הגננות השתגעו, או איך לשרוד 6 מסיבות סיום בשבועיים

    13 תגובות   יום שני, 11/7/11, 16:32

     ''

     

    שתי דקות ל-17:00 ואני עוד ברכב, תקועה בפקק מתל אביב, כשהאימה מחלחלת.

     

    מסיבת סיום מס' 4 מיד מתחילה ואני רחוקה ממנה. מאוד רחוקה.

    אני מנסה לעשות בסדר בראש.

    של מי המסיבה? של הגדולה או של התאומים? למה אני לא מצליחה להיזכר?

    אני מעלה בראשי את תמונת היומן. שלוש מסיבות השבוע. שתיים חופפות. זה היום?

    אני צריכה להביא משהו? אני כמעט בטוחה שכן.

    היתה איזו רשימה על הלוח בכניסה לגן. מה זה היה? בורקס או פיתות?

     

    רק עכשיו סגרתי בעבודה עיסקה חשובה, והנה, רק המחשבה על העומס שמטילות הגננות, גורמת לי תחושת חוסר אונים.

     

    אין לי ברירה. אני חייבת לעבור למצב טורבו. המוח נכנס להקפאה, ורק המשימה מול העיניים. מי שידבר איתי, לא יזכה למענה.

    גם כך אני מספיק עסוקה בלהשתיק את בת הקול המלווה אותי, בעיקר במצבים הללו: "איך כולם מצליחים להגיע בזמן ואת לא? מה קרה? לא יכולת לצאת קודם מהעבודה"?

     

    אני עוצרת בחריקת בלמים בתחנת דלק, חוטפת את כל הבורקסים שיש בדוכן, וטסה הביתה. מזל שזכרתי לבקש מהמטפלת שתכין את הילדים.

    איפה הבעל, תשאלו? בעבודה, כמובן. פרוייקט דחוף שלא ניתן להשתחרר ממנו.

     

    אבל עכשיו אין זמן להתחשבנויות. אני אדבר איתו על זה כבר בלילה. לא שזה יעזור. איכשהו הוא מצליח להתחמק מכל המטלות הללו.

     

    אבל עכשיו חשוב לרוץ. לרוץ.

    חשוב להגיע לפחות למחצית האירוע. זה כלל ידוע. אף אחד לא יזכור שלא היית נוכח בחצי הראשון.

     

    '' 

     

    השבוע שעבר דווקא עבר בסדר. חברה, שעובדת בהיי-טק, הציעה לי לקחת ריטלין. "כשיש לי ערימת דו"חות למלא, אני פשוט לוקחת את הכדור ומצליחה להתרכז", אמרה.

     

    סיפרתי לרופאת המשפחה, שאני לא מצליחה לתמרן בין כל משימות החיים, וכל הזמן רצות לי בראש פקודות מתחלפות:

    לשלם את החשמל,

    לבדוק חיוב יתר בבנק,

    לקנות מתנה ליום הולדת בגן של ב'

    לקנות מתנה ליום ההולדת בגן של א',

    לתקן את הסתימה בכיור,

    להזמין טכנאי למדיח,

    להירשם לצהרונים של השנה הבאה: היום נגמרת ההרשמה...

     

    הספקתי להגיע רק לשמינית הרשימה היומית, והרופאה מיהרה לתת לי מרשם. רק 10 כדורים לניסיון, ולא כל יום.

     

    לא קיבלתי עלון לצרכן, אז קראתי ברשת על הסכנות: מוות פתאומי, יתר לחץ דם, בעיות לב חמורות, והפרעות התנהגותיות חמורות.

     

    אני באמת צריכה את זה? שאלתי את עצמי. הרי לו רק היתה מסיבת סיום אחת נורמלית, הכל היה בסדר.

    אבל לא, יש שש. מסיבה של הגן, של הצהרון, ומסיבה של ועד ההורים. שני גנים – 6 מסיבות.

     

    אז בלעתי את הגלולה, ולפתע הכל השתנה. מצויידת בחדות מחשבה ובפקודות מושתקות, עברתי במהירות ממשימה למשימה.

    הכל בוצע, הכל תוקתק.

    בלי כעס, בלי לחץ.

     

    ואז גיליתי מה התרופה הזאת עושה. היא משתיקה את הקולות הנוזפים. את יכולה לעשות הכל, ובלי לכעוס על כך.

     

    ובעוד אני משבחת את הפיכתי לסופרוומן צייתנית, התחלתי לתהות.

    הרי אני לא רוצה לעשות את הכל. בסך הכל אני רוצה קצת שקט, קצת פחות מטלות מהגננות.

     

    זאת בוודאי קונספירציה של הגננות. להמשיך לטרטר את ההורים, ולדאוג שכל הורה בריא יוכל לקבל ריטלין מרופא המשפחה. העיקר שהן יוכלו להפיק אירועים, ולנוח על זרי התשבחות.

     

    זרקתי את הריטלין. לא נוגעת בזה יותר, הבטחתי לעצמי. אני רוצה לשמור על רצוני החופשי.

     

    אז השבוע אני מנסה בלי, וכך אני מגיעה הביתה כשילדים א', ב', וג', מוכנים ונרגשים.

    אוי לא.

    מסתבר שהיום נערכות שתי מסיבות במקביל. נדמה לי שהילדים אמרו משהו, אבל אני לא שומעת. מוחי נעול, מחפש נואשות דרך להתחלק על פני שתי המסיבות.

     

    ''

     

    מסתכלת על השעון. 17:30. אחד מהם בוכה. ילד ב' או ילדה ג'? מה זה חשוב, העיקר שלא יפסידו את המסיבה.

     

    במעלית אני מבחינה בשלט שהציב הוועד:

    "מצלמות האבטחה של הבניין תיעדו את הדיירים, שטינפו את חדר המדרגות והמעלית בדרכם לחדר האשפה. אם הנזק יימשך, נפרסם את התמונות".

     

    עוד דקירת חרדה.

    אני מאמצת את מוחי. שקית האשפה טיפטפה בפעם האחרונה? לא ייתכן. אני תמיד מקפידה לנקות.

    אה, זה בטח הבורקס ממסיבה 3. לא בטוח. אולי זה היה בדרך למסיבה 1 ו-2. באמת היה נדמה לי, שבורקס אחד נשר מהקופסה בדרך לאוטו, אבל לא היה לי זמן לעצור.

     

    אז שיפרסמו, לעזאזל. אין לי זמן להתמודד איתם.


     ''


    17:45 - התאומים נוחתים בגן, ואני דוהרת לגן של הגדולה. הגננת נועצת בי מבט מצמית. "איפה הפונפונים שהיית אמורה להביא"?!

     

    אני לא עונה. אני דוחפת את בתי למעגל הרוקדים. היא מנסה לברוח, ואני מתחננת שתמשיך. בפרצוף עצוב היא ממשיכה, ואני נצמדת לקיר לקחת נשימה.

     

    תירגעי, אני אומרת לעצמי, עוד שנה היא לא תזכור את זה. שום טראומה לא תישאר.

    אבל הספק מקנן.

    אני חייבת לרוץ לגן של התאומים מעבר לכביש. אבל אני לא יכולה לעזוב אותה ככה.

    אני נדחפת למעגל, ולוחשת לבתי שעוד מעט אחזור.

    נדמה לי שאיזו ילדה מועדת ומתחילה לבכות. אין לי זמן להסתכל.

    אני רצה.

     

    מישהו חולף על פני במהירות כשאני נכנסת לגן של התאומים. משהו מוכר בצללית שראיתי מזווית עיני, כנראה אחד ההורים, שבנו מנסה כבר חודש להגיע לביקור. עוד משהו שאני לא מספיקה לתאם.

    הוא בוודאי כועס. נדמה לי שהוא צועק משהו.

    הגזים לגמרי, הבחור.

    אני מביטה בשעון. 17:59. טוב, אין טעם להסתובב ולענות לו, עדיף שיחשוב שלא שמעתי.

     

    אני נכנסת בדיוק לריקוד האחרון של הילדים. כולם מתיישבים ואז שוב תוקפת האימה.

    כל הילדים לבושים בלבן, ורק ילדיי שלי בלבוש צבעוני.

     

    בת הקול הנזפנית ממהרת לקפוץ על המציאה: "איזו מן אמא את. כל כך מרוכזת בעבודה שלך, עד ששכחת כי הילדים צריכים לבוא בלבן".

     

    הדמעות מציפות את עיני. "תראי מה עשית להם", ממשיכה בת הקול ללא רחמים, "נתת להם את התחושה שהם חריגים. תפנימי, הם באמת לא כמו כולם. להם יש אמא, ששוכחת את כל הדברים החשובים. ככה נולדים סוחרי סמים".

     

    איכשהו אני מצליחה לא לבכות.

     

    '' 

    אני אוספת את התאומים, ורצה איתם למסיבה של א'. כל ההורים בוכים כשהילדים מניפים ידיים וקוראים: "שלום כיתה א'".

     אני דווקא מחייכת. עוד משימה הושלמה, ונותרה רק עוד מסיבה אחת.

     

    18:45. אנחנו בכניסה לבית. עוד מעט ייגמר היום הזה.

     

    בעלי פותח את הדלת בכעס: "אחר כך את כועסת שאני לא עוזר לך, אה? השתחררתי מוקדם מהעבודה, באתי לגן, ואז מה? אני רץ אלייך, קורא לך, ואת אפילו לא עונה לי"!

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/11/11 15:39:
      מזל שיש לי רק ילד אחד... איך אמרת קוראים לכדור הזה, "רטלין"?!
        15/7/11 14:38:

      צטט: דוריתd 2011-07-14 07:51:13

      מישהו (בטח איזה חכם סיני/יווני או... מחק את המיותר) אמר פעם

       שהחיים אינם נמדדים במספר הנשימות שלנו , אלא במספר הרגעים

      עוצרי -הנשימה....

      נראה לי שאת בדרך הנכונהלשון בחוץ

       

      כתבת נפלא-שאפו

       

       

       

      איזה משפט יפה, דורית.

      מעניין אם מכסה מסויימת של רגעים כאלה, נחשבת לכמה תקופות חיים.


      המון תודה על המחמאות!

        15/7/11 14:37:

      צטט: Jes_ie 2011-07-14 09:43:09

      רונית הטבת לתאר, כנעט התחלתי לבכות יחד איתך, וזאת כי כל החיים שלנו נראים ככה, אפילו כשאין לנו ילדים בגן. נמאס.

       

       

       

       

       

      תודה רבה!

      אני חושבת שחוץ מעליה בשימוש בכדורים, הלחץ שאנו חיים בו הביא גם לפריחה בענף הצימרים.

      אני שולחת לך, לי, ולכולם איחולי נופש שליו - אי שם מול הירוק או הכחול.

       

      ''

        15/7/11 14:28:

      צטט: bonbonyetta 2011-07-13 21:20:41

      *
      מעביר את ההרגשה את הלחץ בצורה טובה עד כדי כך שהיה לי לא קל לקרוא זאת.
      מציעה שאם נותנים כזה פוסט טיפה לקצרו כי הוא מצליח להלחיץ, ואז יקראו אותו בנשימה אחת, וירגישו עוד יותר את הלחץ.

       

       

       

      תודה, בונבונייטה על ההזדהות.

      אולי כשאוכל להשתמש במציאות מוגברת כמו בקישור המצורף, אצליח לקצר בלי להילחץ מכך.

       

      http://cafe.themarker.com/post/2254206/

        14/7/11 17:01:

      צטט: מזל וברכה 2011-07-13 10:24:52

      נפלא. מעביר כל כך טוב את התחושות. מי שלא לא היה שם, לא יבין. לא יודע.

      עצתי - לא ריטלין את צריכה, 20 דקות יומיות למדיטציה.

      אזלו כוכביי. אחזור אחר-כך לככב.

       

       

      אז אני לא היחידה?!

      20 דקות למדיציה נראה לי משהו קרוב לנופש ביחערות הכרמל.

      זה אפשרי גם בנהיגה?

        14/7/11 13:08:

      על הרבה פחות מזה היו מאשפזים אותי...

        14/7/11 11:00:
      חיי אישה,בכל מקרה את עשית הכל וגם את לא בסדר איכשהו..שנהיה בריאות
        14/7/11 09:43:
      רונית הטבת לתאר, כנעט התחלתי לבכות יחד איתך, וזאת כי כל החיים שלנו נראים ככה, אפילו כשאין לנו ילדים בגן. נמאס.
        14/7/11 07:51:

      מישהו (בטח איזה חכם סיני/יווני או... מחק את המיותר) אמר פעם

       שהחיים אינם נמדדים במספר הנשימות שלנו , אלא במספר הרגעים

      עוצרי -הנשימה....

      נראה לי שאת בדרך הנכונהלשון בחוץ

       

      כתבת נפלא-שאפו

        13/7/11 21:20:

      *
      מעביר את ההרגשה את הלחץ בצורה טובה עד כדי כך שהיה לי לא קל לקרוא זאת.
      מציעה שאם נותנים כזה פוסט טיפה לקצרו כי הוא מצליח להלחיץ, ואז יקראו אותו בנשימה אחת, וירגישו עוד יותר את הלחץ.

        13/7/11 10:24:

      נפלא. מעביר כל כך טוב את התחושות. מי שלא לא היה שם, לא יבין. לא יודע.

      עצתי - לא ריטלין את צריכה, 20 דקות יומיות למדיטציה.

      אזלו כוכביי. אחזור אחר-כך לככב.

        11/7/11 23:14:

      צטט: רק "רגע" 2011-07-11 17:24:08

       

      וכן. לילד זה איכפת שהוא חריג, שחסרים לו הדברים שצריך היה להביא. אם זה חולצה לבנה או תיק ספר

      או מתנה ליומולדת של חבר. וכן זה פוגע בו שהוא מאחר, בגלל הוריו, לפעילויות של הגן. עם הזמן הילד

      לומד להתרגל, שהוא לא כמו כולם. שככה זה אצלו, ואולי אפילו מגיע לו. ואז כבר לא איכפת וכבר לא עצובים

      ואולי אפילו מתחילים להיות אטומים, חסרי ציפיות. ואולי גדלים להיות מבוגרים מסוג שעוד לא הכרנו.

      לא הגננות צריכות לעצור. לא הגננות השתגעו. העולם השתגע!! המדינה שלנו השתגעה!! אנחנו חיים

      במקום שמאלץ אותנו לרדוף אחר השקל, או לשקול כמה ילדים להביא אליו.  אנחנו חיים במרוץ מטורף

      והילדים נשארים מאחור. אלוהים כבר לא מרחם על ילדי הגן? ומה קרה לגן העדן של הילדות ????

       

      וואו. תודה על התגובה המושקעת, היוצאת מן הלב.

      רואים שהנושא ממש בדם ליבך, ותיארת מאוד יפה מה קורה לילדים, הנותרים מאחור.


      אני שומעת מהגננות על הורים, ששוכחים או לא מספיקים להכין סנדביץ' בבוקר, והילד נשאר רעב, אלא אם כן אחד הילדים חולק עימו את ארוחתו.

      מכיוון שאני מכירה את רוב ההורים בגן, אני לא מאמינה שזה נובע מרוע או התעללות, אלא פשוט מתוך מכבש הלחצים שבו הם נתונים.


      יש היום מציאות נתונה.

      היום שני ההורים צריכים לעבוד כדי לקבל הכנסה סבירה, שתכסה את הוצאותיהם.

      כאן צריכות להיכנס הגננות לתמונה, ולהקל.

      למה במסיבת סוף שנה, זמן קצר לאחר שבועות, צריך לחייב את הילדים לבוא בלבן?

      למה לא להפחית את המטלות על ההורים? 


      ההורים נכנסים ללחצים מיותרים כשהם יודעים שעליהם להכין עץ לט"ו בשבט, חנוכיה מקורית לחנוכה, ועוד משימות יצירתיות, שנופלות על ההורים ולא על הילדים.

      ההורים נאלצים לעשות זאת, כדי שהילד לא ירגיש חריג ודחוי.

      וכך כולם כלואים בסחרור מטלות מיותרות, שרק מקשות.


      ועד שאלוהים ירחם על ילדי הגן, שלפחות הגננות ירחמו על ההורים.

        11/7/11 17:24:

      יש את נקודת המבט שלך ויש את הגננת וקודם כל את הילדים.

      כשאדם בוגר נפרד ממקום עבודתו, כמעט תמיד עורכים לו טקס פרידה כלשהו. כשילד נפרד מהגן, חשוב

      לערוך איזשהו טקס פרידה, לסגור מעגל. ואולי גם לקצור תשבוחות, שהרי צוות הגן עובד קשה מאוד כל השנה.

      (בעייני, זה החלק הפחות חשוב, אבל אני כן מבינה על מה את מדברת).

      הפוסט שלך הוא עצוב. ראי לאן הגענו? מה הפכנו להיות? האם הורים מביאים ילדים לעולם כדי שהגננת

      והמטפלת יהיו המבוגרים המשמעותיים ביותר בתקופת הילדות, המשמעותית כל כך להתפתחות האישיות?

      אני גננת. הילדים שוהים בגן כמעט כל ימות השנה, משעה 07:00 בבוקר ועד השעה 17:00 אחה"צ. וגם אז

      ההורים שמגיעים סחוטים לאסוף אותם, טרודים במטלות הבאות המצפות להם, או בהמשך יום העבודה או

      בעיסקאות אחרות חשובות, שעליהם לסגור מחר. אין להם זמן להעיף מבט בלוח המודעות של הגן, אין להם

      פנאי להיות שותפים לתהליך הלמידה של הילד בגן, במקרה הטוב הם יבררו בעת האיסוף, (אם לא ישוחחו

      בנייד בדיוק), אם הילד שלהם אכל טוב, אולי גם מה הוא אכל, וכמה זמן ישן בצהריים..חושבים כבר כמה

      זה יעלה להם בערב.

      וכן. לילד זה איכפת שהוא חריג, שחסרים לו הדברים שצריך היה להביא. אם זה חולצה לבנה או תיק ספר

      או מתנה ליומולדת של חבר. וכן זה פוגע בו שהוא מאחר, בגלל הוריו, לפעילויות של הגן. עם הזמן הילד

      לומד להתרגל, שהוא לא כמו כולם. שככה זה אצלו, ואולי אפילו מגיע לו. ואז כבר לא איכפת וכבר לא עצובים

      ואולי אפילו מתחילים להיות אטומים, חסרי ציפיות. ואולי גדלים להיות מבוגרים מסוג שעוד לא הכרנו.

      לא הגננות צריכות לעצור. לא הגננות השתגעו. העולם השתגע!! המדינה שלנו השתגעה!! אנחנו חיים

      במקום שמאלץ אותנו לרדוף אחר השקל, או לשקול כמה ילדים להביא אליו.  אנחנו חיים במרוץ מטורף

      והילדים נשארים מאחור. אלוהים כבר לא מרחם על ילדי הגן? ומה קרה לגן העדן של הילדות ????

      ארכיון

      פרופיל

      רונית - ש
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין