כבר הרבה זמן לא יצא לי לכתוב בבלוג כלשהו או בעיתון. הפעם האחרונה הייתה במוסף של מעריב בצפון אמריקה. מאז עברו הרבה מים בהדסון ובירקון.

מה שעורר בי את הרצון להעלות את מחשבותיי על הכתב היה ביקור במסעדה יוצאת דופן, גם בוקנספט וגם בטעמים.

אז מספרים לך על מסעדה, ואומרים שהיא טובה. ולא יותר מזה. אתה קורא קצת באינטרנט ומגלה שהשף בכלל נסע לניו יורק ללמוד אומנות, ופתאום מצא את עצמו לומד בישול. מתחיל להישמע מעניין. ואז אתה רואה כתבה בגיא פינס על זה שמגישים לך אדמה אכילה כחלק ממנת פתיחה. מה?? אדמה אכילה? מה בדיוק הסיפור כאן? או שהשף גאון או משוגע. איזה אומץ. 

מבחינתי מספיק סיבות לנסות ולראות על מה מדובר.

הולכים כמובן על ארוחת טעימות. יקרה. אין ספק. 285 שקלים לבן אדם. מנת פתיחה של ערוגת הירק עם אדמה אכילה. שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות ושני קינוחים. לא רע. רעב אני לא אצא.

חיפשנו אירוע מתאים והזמנו מקום.

המסעדה נמצאת באמצע שום מקום ביפו. אין בסביבתה שום דבר. הכל שומם. רק דלת פלדה כבדה שכתוב עליה בעדינות את שם המסעדה. רגש הסקרנות כבר מתחיל לעבוד.

בתוך המסעדה יושבים בעיקר על הבר. יש כמה שולחנות פזורים אבל זה רק אם לא נשאר מקום.

הבר מקיף את המטבח כך שלא תפספס שום דבר שהם מכינים. ובמרכז המסעדה, בנקודת החיבור בין הסועדים לבין המטבח עומד המנצח על התזמורת - השף. באלגנטיות שאופיינית לאומנים באמצע ציור בד ענק, השף מניח את כל האלמנטים הקולינריים על הצלחת המיועדת ויוצר את התמונה המושלמת, רגע לפני שהיא מונחת בפני הסועד. 

שירות נדיר, אוכל מרגש, פשוט חוויה.

אם מדריך מישלן היה מחלק כוכבים למסעדות בארץ, אז את הכוכב הראשון היה אפשר להשאיר במסעדת שקוף.

אם אפשר לפרגן, אז מפרגנים.

המקום: מסעדת שקוף, יפו.