0

אמי היתה זונה במועדון לילה של הצבא האמריקאי בברלין

182 תגובות   יום שני, 11/7/11, 20:01

 

''

 

רק על קיברה הפתוח , הבנתי שאמי היתה זונה במועדון לילה של הצבא האמריקאי בברלין.
דן ואני התכתבנו המון ב"קפה" אהב את סגנון הדברים שכתבתי וביקש להיות לי "לחבר"
כדרכי, ביקשתי לבדוק מי האיש,ולאחר שעמדתי על כושר הביטוי וההומור האדיר בו ניחן, נעתרתי בשמחה...

לאחר איזו שנה של התכתבויות, שיחות טלפוניות, אין סופיות, מטורפות, והמון המון שטוטניקיות,נעתרתי, וניפגשנו
בקומה השלישית בקניון עזריאלי.."  הכרתיו מיד, על פי תאורו את עצמו, איש גבוה מאד, רחב כתפיים,חיוך כובש..קצת ביישן, עיניים כחולות ממזריות...
 דיבורו איטי, שפתו רהוטה, בשנות החמישים המוקדמות לחייו. "שם לא יפריעו לנו" - כך אמר...
לחיצת ידיים, חיבוק נסוג, ואנחנו יושבים שם זה בצד זו.. אני שותה קפה מר והוא שותה הפוך מתוק מתוק...
  דן אוחז בידיי בשתי ידיים, וללא הקדמות רבות  מספר:-

מאז היותי בן חמש בערך, לא יודע בדיוק, גרתי  לבד עם אחי בן השתים עשרה בדירת חדר ברח' הירקון בתל אביב.

זוכר במעומעם את אמי היפה התמירה , הכהה  ,שמפעם לפעם היתה צצה בחיי, ונעלמת לשנים ארוכות.
את אבי, נגן סקסופון.. גבוה, בהיר, ארוך שיער עיניים כחולות...

כשהגיעו לדירה, פעם בכמה שנים,דיברו בשפה שלא הבנתי כלל. ואבי היה ישוב שעות ליד החלון היחיד של החדר.כשאינו מתייחס אלי כלל...

 ומנגן מנגינות נוגות מתייפחות, נהדרות...

אחי ,יונתן, למד או לא, אינני יודע. . ואני שוטטתי ימים ולילות על חופו של הים וברחובות הירקון ובן יהודה...עם השנים הדרמתי אפילו עד יפו.

זונות הרחוב והסרסורים מאד אהבו את הילד שהייתי.. גרום, גבוה  פרוע שיער, עיניים כחולות...
הן קנו לי ,בגדים ,צעצועים ,האכילו, לפעמים אף דאגו שאתרחץ.. ואני? הייתי ילד המחמד שלהן...
לא ביקרתי בגן, גם לא בבית ספר.  היתה שם זונה חמודה מאד - רחלי- אותה אהבתי מאד,
 כשלא עבדה ברחוב, התעקשה ללמד אותי קרוא וכתוב..את אחי ראיתי רק לעיתים רחוקות.
.רק זוכר שפעם ביקשתי ללמוד לרכב על אופניים שהיו לו , (כנראה שגנב באיזה מקום..)
 הוא הושיב אותי על האופנים ושיחרר בירידה לכוון מלון דן של היום...
 ואני צורח מפחד, כמובן השתטחתי על הכביש.. ואני ,בירכיי פצועות שוטטות דם.. ואני בוכה מרה ואילו יונתן אחי פשוט נעלם....
גם היום אין ביננו שום קשר, אני  לא יודע עליו שום דבר....

יונתן דאג לעצמו, שהרי  לא היה, אלא ילד בעצמו. ולי כאמור דאגו זונות הרחוב... זוכר שפעם פגשתי ברחוב בשעת ליל,איש אחד, מלוכלך, מוזנח, שיערו פרא,.. אינני יודע מה קרה, ואם בכלל קרה משהו ביננו...אך אני זוכר צעקות, זונות זועמות, מחלצות אותי מידיו.. ברחתי כל עוד נפשי בי. שנים עוד התעוררתי בבעתה בפחד ולא ידעתי כלל על מה.
 ואני ילד של ים ורחוב, הכרתי את כל מועדוני הלילה דאז, פאבים ומאורות הסמים, לאורך חוף ימה של תל אביב.וגם יפו .  נכנסתי ויצאתי מהם כבן בית, ובכל מקום קצת  עזרתי , אכלתי שתיתי, ופה ושם קיבלתי דמי כיס, לארטיק למסטיק ושאר פינוקים...לקראת בוקר הגעתי ל"בית שלנו" לרוב אחי אפילו לא היה שם בכלל.. הייתי נרדם עד שעות הצהריים ושוב חוזר לי לרחוב...ידעתי שהיו לי דודים ודודות, אחיה של אמי.. אך לא היה ביננו כל קשר, כנראה סמכו על ילד בן חמש, שידע כבר להסתדר בעצמו.


לא ברור לי ממש איך אירע,מי שילם, מי קנה לי כרטיס טיסה, אך הייתי מספר פעמים בביקור אצל הורי שגרו בברלין בחדר עלוב  ובו גומחא של בגדים שם היית שוכב לישון, בשעות של טרם בוקר,,החדר עצמו היה , מעל מועדון הלילה בו ניגן אבי, שעות, מנגינות נהדרות נוגות, וברחבה רקדו חרש  זוגות זוגות של חיילים וקצינים במדים, חובקים צמודים לנערות יפהפיות...אמי בשערה השחור, שרה, או ישבה בחיקו של איזה איש במדים.היתה לבושה מאד יפה, לטעמי...שמלה אדומה,שסע עמוק..מחשוף נדיב,ושדיה השופעים ניגלים לעיני כל...  מחבקת, מפלרטטת ושותה, ושותה ושותה...

צוחקת כשראשה מוטה לאחור.. שיניה לבנות סדורות כפנינים תואמות...שפתיה צבועות באדום עז...
ואבא מנגן, ומביט מרחוק במבט אטום במעשיה של אמי...
קצת גדלתי, וכבר סירבתי לנסוע יותר לברלין.


ושוב בתל אביב,. אינני יודע בכלל מי "הלשין" יום אחד עצרה לידי מכונית ובה איש (כנראה עובד רווחה) ושוטר...הם אספו אותי והועברתי לפנימיה כלשהי בצפון...האנשים האלה פשוט הצילו את חיי.התאהבתי בחומר הלימודים והפכתי לתלמיד שקדן שבולע כל פיסת מידע.. שעות בילית בספריה, בולע כל ספר שניקרה לידיי. הקשיחות שהצילה את חיי ברחוב, השכלת הרחוב שלי, וסיפורי הזימה שסיפרתי לילדים בפנימיה, הפכו אותי למאד מקובל.:))) וכולם שם ביקשו את קירבתי כאחד שיודע כל.. כמובן שבפנימיה מעולם לא זכיתי לשום ביקור משום איש..לא אמי שביקרה מפעם לפעם בארץ ולא שום בן משפחה אחר..

בעת שירותי הצבאי, היתה הפנימיה, הבית אליו חזרתי בחופשות.. שם באמת הרגשתי את הבית האמיתי שמעולם לא היה לי.. אחרי הצבא, כנראה בהתערבות האנשים בפנימה, טכניון, תואר ראשון , תואר שני...

בהיותי בכתה יא' "התבשרתי" שאמי שהגיעה לארץ לפני מספר שנים (אני בכלל לא ידעתי) חלתה באיזו מחלה ממארת ונפטרה... ואני בליווי מדריך מהפנימיה, הגענו לבית העלמין בת"א להלוויה של אמי.. ושם בין דיבור לדיבור, וליחשושים של "קרוביי", רק שם הבנתי שאמי היתה זונה של חיילים אמריקאים  במועדון לילה בברלין. ואבי? כן אבי היה כמובן הסרסור שלה..."ואני, אני עמדתי שם אדיש לחלוטין, אינני זוכר אפילו שראיתי בכלל בלוויה את אבי...."

"ואת יודעת" אמר לי דן  מביט ישירות אל תוך עיניי.. תכלת בתכלת נפגשו...איש גבוה מרשים, נושא במשרה מאד מאד בכירה בחברה כלכלית מהידועות בארץ,"הייתי נשוי ,נולדו לנו ילדים..וכמה שלא אשקם את חיי, הרי העבר הזה, עדיין רודף אותי, אינני יכול לישר קו , לא מסוגל להתביית וללכת בתלם.".באמת אני די מאושר, אינני מתבכיין, רק מספר לך, רוצה שתדעי את הרקע ממנו אני בא....

"האמיני לי, ציפי, מעולם לא דיברתי על כך, אפילו לא תיכננתי לספר לך, ופתאום משהו נפתח"...ועוד הוסיף האיש בן החמישים וקצת... "למעלה מ-18 שנה, לא שכבתי עם אישה...אינני יודע בבירור האם זה נפשי, או אולי בעיה של הצרת כלי הדם??"לא יודע, פשוט עד עתה פשוט לא היה בי אפילו צורך....

"ואת ,ציפי, האם את יכולה, האם את מוכנה,האם אפשר, האם יש סיכוי?


ועוד דבר, אחד ,מאד חשוב לי, אני מאד מבקש, בבקשה קחי את סיפור חיי ועשי בו כרצונך... מאד הייתי רוצה שייכתב, שלא יאבד..והסגנון הקליל שלך בהחלט מתאים לסיפור  הזה שלי" רוצה שיסופר, אבל שאיש לא ירחם עלי. באמת לא צריך, בדרכי שלי חיי היו באמת מאושרים....


קמנו, , רק אז שמתי לב שידיי עדיין אחוזות בין כפות ידיו הגדולות...התחבקנו,חיבוק קצר ידידותי, נשיקה על לחי שמאל נשיקה על לחי ימין, וכל אחד מאיתנו פנה לחייו שלו... בסערת נפש חזרתי הביתה לא מצאתי מרגוע לנפשי.. והחלטתי שהסיפור הזה קצת גדול עלי, הרי בדרך כלל אני כותבת שטויות....

למעלה משנה עברה מאותה פגישת קפה בעזריאלי, דן ואני הפכנו חברים קרובים, אך את הסיפור הדחקתי. אמש התקשר אלי דן  "הבטחת לספר" ובאמת לא רציתי, מאד כבד לי הסיפור הזה... הוא ביקש, כמעט התחנן, איש חזק, בוגר,  ובעל עבר כה שונה, אחר,...הוא לא הסכים שאקרא לו בטרם אפרסם.. "סומך עליך" כך אמר.. ולא יסף עוד....

וזהו, הנה כתבתי!!!
ברור שיקרא זאת גם דן.....

נשמח מאד לתגובותיכם..
ציפי
.


כל הזכויות שמורות.

דרג את התוכן: