בשעת ערב יצאתי לי להליכה יומית שלי ותוך כדי הסתכלתי

על זוג זקנים שהלכו להם לטיול.

הם הלכו יד ביד בהנאה ושלווה כזאת ואני חשבתי לעצמי:

"רק להיות ביחד ולא לבד".

לפעמים אני חושבת שרצוי להזדקן ביחד ולא להשאר לבד, נראה לי

שקשה להזדקן ואני לא מוצאת בזה שום חן או משהו מכובד.

קודם כל המראה החיצוני נופל לו וצונח, הגוף והכח כבר לא אותו דבר

ולפעמים הראש כבר לא עובד משהו.

אז נכון, אתה מנוסה וחכם יותר, מבין יותר, סבלני וסובלני יותר, לומד ולומד

כל הזמן מהחיים, מסתכל בצורה אחרת על העולם, לא לוקח כל דבר כמובן מאליו,

מפתח יכולת הבנה רחבה יותר - בקיצור הופך לאדם יותר מפותח.

אבל מה עושים עם כל זה אם כבר אין לך כח לטייל בעולם, לבלות, לאכול בכל מני מקומות

מיוחדים ולחיות את החיים?

אני יודעת שזה נשמע קצת פסימי ודווקא אני חושבת על עצמי כאדם אופטימי.

ונכון יש לי עוד זמן, ודווקא אני חושבת שגיל זה רק מספר ומבחינתי החיים מתחילים

עכשיו והשמיים הם הגבול.

אבל בכל זאת ככה אני רואה את הזיקנה.

גם בארץ שלנו קשה להזדקן לא מתייחסים אליך בכבוד,

לא היושבים שם למעלה וגם לא חלק מהאנשים.

קשה להיות זקן בימינו, אולי היחס עוד ישתנה?

ואולי הכל שאלה של הסתכלות?

טוב אז לחיי החיים הטובים והעיקר להיות בריאים, יפים ומאושרים.