האם לטלוויזיה מותר להשמין?
לפיכך, ישנה משמעות רבה לתוכן בו צופה המשפחה. חשיבותה של התכנית הקומית "וויל וגרייס" לא נבעה מאיכות הבימוי או הכתיבה של הסדרה, אלא מכך שמדי שבוע מיליוני משפחות בכל רחבי ארה"ב אירחו בסלון ביתם זוגות הומוסקסואלים. כאשר אנו צופים בסדרה, אנו מכניסים את גיבוריה לביתנו ומציגים אותם בפני המשפחה. אנו קובעים כי הם ראויים להתארח בביתנו.
תרומתה של הטלוויזיה לשינויים חברתיים הוכחה, לעניות דעתי, עם בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, שכן בן מיעוטים לא היה נבחר ל"בית הלבן" מבלי שעשה זאת קודם לכן על המרקע. הסדרה "משפחת קוסבי" ששודרה בארה"ב בין השנים 1984-1992 היא שאפשרה את קבלתה של הקהילה השחורה לחברה האמריקאית. בעונותיה המוצלחות למעלה מ-30 מיליון אמריקאיים צפו בסדרה זו והתרגלו לראות את המראה של רופא שחור מיילד תינוק לבן או עורכת דין שחורה מנצחת עמיתה לבנה. לפתע, למיליוני משפחות לבנות היו מדי שבוע אורחים שחורים. ולאחר שהתרגלו לראות רופא שחור, האמריקאים התרגלו לראות נשיא בן מיעוטים, בין אם זהו הנשיא ההיספאני סנטוס, בסדרה "הבית הלבן", או הנשיא פאלמר בסדרת המתח המצליחה "24". הרייטינג של הנשיא השחור פאלמר, הוא שסלל את הדרך לבחירתו של הנשיא השחור אובמה.
ישנן שתי דרכים בהן הטלוויזיה יכולה לקחת חלק בתהליכים חברתיים. האחת היא לפי המודל של "משפחת קוסבי" - יצירת מגע אינטימי בין דמות קונטרברסאלית לבין המין-סטריים. בדרך זו ניתן לשבור סטריאוטיפים, לשנות עמדות ולפרוץ חומות של בורות. הדרך השנייה היא מה שאני מכנה "אקטיביזם טלוויזיוני" - שימוש בכוחה של הטלוויזיה באופן גלוי. דווקא כיום ניתן להבחין לרוב ב"אקטיביזם טלוויזיוני", כך במקרה של אלן דג'נרס אשר חרטה על דגלה את מאבקם של בני נוער הומוסקסואלים בתיכונים אמריקאיים נגד גילויי אלימות כלפיהם.
דג'נרס, שתכניתה היומית הפופולארית הפכה אותה למלכת ה- daytime television, עוסקת רבות בנושא זה תוך שהיא מקדישה לו זמן מסך ומגייסת דרך תכניתה פעילים, מראיינת אורחים הומוסקסואלים ואף רותמת סלבריטאים למאבקם של בני הנוער החד-מיניים. אפילו קורט, דמות הומוסקסואלית בדיונית בסדרה הפופולארית "Glee", הינו דוגמה לאקטיביזם טלוויזיוני שכן מאבקו של קורט בשחקני הפוטבול ההומופובים המתעללים בו הוא חלק מהותי מעלילת הסדרה. בדומה לאלן דג'נרס, דמותו של קורט גויסה אף היא למאבק חברתי.
לאחרונה, עלתה לאוויר בישראל (בערוץ 3 של הוט) התכנית הקומית האמריקאית "מייק ומולי". הסדרה, שזה עתה סיימה את עונתה הראשונה בארה"ב ברשת CBS, זכתה להצלחה מפתיעה כאשר ליקטה קהל צופים נאמן שגודלו אחד עשר מיליון איש. הסיט-קום עוסקת בזוג רומנטי - מייק שהינו שוטר במקצועו, ומולי, מורה לכיתות ד' בביה"ס היסודי. השניים נפגשים בסדנה של "אכלני-יתר" (overeaters anonymous), כאשר כל אחד מהם מנסה להילחם בהשמנת היתר שלו. יחד, הם יוצאים למאבק משותף על כבודם ועל גופם. בנוסף לזוג, ישנן מספר דמויות משנה - כולן רזות ויפות, והחיכוך בינן לזוג השמנים הוא שיוצר את רגעי ההומור.
לצערי, אינני חושב כך.
בעוד שהסדרה עוקבת אחר מאבקם של הזוג להשיל מעליהם את עשרות הק"ג העודפים, היא תאפשר להם להגיע ליעדם רק בפרק הסיום של העונה האחרונה, אחרי שמרבית הצופים כבר נטשו אותה. הסיטואציות הקומיות הנוצרות בסדרה הן סביב זוג שמן ולא סביב זוג רזה. הורדת הק"ג העודפים כמוה כהורדת הסדרה מן האוויר. כך היה גם במקרה של "בטי המכוערת", סיטקום של רשת ABC אשר שודר בין השנים 2010-2006. מלחמתה של בטי לשרוד בעולם של אופנת העילית בהיותה אישה מכוערת, הושלם רק כאשר מספר הצופים ירד מאחד עשר מיליון לחמישה.
לכן, מרבית הצופים של הסיטקום "מייק ומולי" יקבלו מסר שונה מזה שהסדרה כביכול מנסה להעביר. במשך שידורה, הצופים יפתחו את ביתם בפני זוג האוביסים (Obese) ויקבלו אותם כחלק מן המשפחה. תופעת השמנת היתר לא תצטמצם אלא תהפך ללגיטימית, מקובלת ואף נורמלית. יותר ויותר אוביסים ירגישו כי אינם צריכים עוד לחוש בושה או תסכול ממצבם וכי גם הם הפכו לחלק מן הקהילה הרבגונית האמריקאית. אנשים רבים ירשו לעצמם להמשיך ולזלול את ה"ביג מק" ולפגוע בבריאותם מבלי לחשוב על הנזק שהם מסבים לעצמם. אין מה להלחם בשומנים אם זה "בסדר" להיות שמן.
ייתכן ומסר זה אף יזכה ליחס חם ואוהד בקרב קבוצות מסוימות בחברה האמריקאית, שכן לצד המאבק בהשמנת היתר ישנו גם מאבק באידיאל הרזון. תכניות אירוח רבות עוסקות בסבל שעוברים בני נוער בתיכונים משום שאינם מוכנים להרעיב עצמם ולהידמות ל"מעודדות" הבלונדיניות והחטובות. גברים ונשים כאחד מרואיינים אצל "אופרה", "אלן", ו"דר פיל" ומדווחים כי הם מרגישים דחויים בשל מבנה גופם, מה שמוביל למצוקה נפשית ונסיגה חברתית. אנשים אלה יאמצו את "מייק ומולי" כנציגיהם בפריים טיים ויראו בהם סוכנים לשינוי חברתי. I like Mike של שנות ה-2000 בניגוד ל I like Ike של שנות ה-50.
זהו מסר שגוי ופסול. לא משום שלשמנים אין מקום בחברה, אלא משום שיש הבדל בין שמן ל- obese. ההבדל איננו רק סמנטי, אלא רפואי. אינני דוגל בהערצת הרזון. הפיכתה של קייט מוס, נציגת ה"קוק שיק", לאידיאל של יופי הינו בזוי בעיני. אני גם מודע לסבל הרב שנגרם גם לגברים וגם לנשים אשר החברה דוחפת אותם לשוליים משום שהם לא עונים על הגדרת היופי החדשה. אך מייק ומולי אינם שמנים, הם אוביסים ו-Obesity איננה מסתכמת בכמה ק"ג עודפים, אלא במאות ק"ג עודפים. זוהי מחלה של ממש אשר מסכנת את חייו של הפרט ופוגעת בבריאותו. וכך, הזוג החמוד מייק ומולי יעודדו מגמה חולנית במקום להלחם בה.
אני צופה כי כשמייק ומולי יחגגו את ניצחונם, הם יעשו זאת יחד עם כמה שומרי חניונים, קופאיות בסופר וזומבים שמזפזפים ללא היכר עם השלט. ואיפה יהיו כל השאר? הם יהיו בסניף הקרוב של מקדנולדס צועקים Super Size Me!. אגב, רצוי שמישהו יודיע לשירות החשאי כי מייק ומולי עומדים להתנקש בתכניתה של מישל אובמה.
אילן מנור
|