יש לך היום יומולדת.

קמנו בבוקר עם חיוך.

חשבתי השנה לקנות לך משהו מיוחד,

 שיראה כמה אני מעריכה את כל מה שאתה עושה בשבילי.

אז קניתי וכתבתי לך משהו נחמד, אמיתי כזה, מהלב.

בערב נפגשנו כולנו במקום שבחרת מראש.

כן, ניגנו שם ג'אז. כן, (נועה), הייתה שם חסה.

הקראתי לך את מה שכתבתי, נתנו לך את המתנות.

אכלנו, דיברנו, צחקנו (בעיקר על אמא), קצת רבנו, השלמנו,

כרגיל.

היה כיף, חזרנו הביתה עם חיוך.

זה מה שהיה צריך לקרות.

לצערי, מה שקרה זה:

יש לך היום יומולדת.

קמנו בבוקר עם דמעות.

אמא אמרה שהיום קשה לה במיוחד.

התקשרתי אליה, דיברנו על המצב שעדיין לא מתעכל.

לא התאפקתי, הצעתי שניסע לבית הקברות.

לבקר אותך.

בכל זאת, זה יום ההולדת שלך.

נסענו.

דיברנו איתך, איחלנו מזל טוב.

הציניות, שירשתי ממך, הכתה בי.

מזל סרטן, סיננתי.

אכן, מזל סרטן, הסכימה אימי.

אמא גם אמרה ששמו אותך ליד הילדים, שאתה אוהב ילדים, אתה איש משפחה.

מי כמוני מבינה על מה היא מדברת.

בדרך חזרה עצרנו לאכול משהו.

רק אני ואמא.

קינחנו בעוגה,

עוגת יומולדת, בלי חתן השמחה.

חזרנו הביתה עם דמעות.