הבוקר הגעתי למשרד מוקדם יחסית, הגעתי לוותה במחשבות ארוכות על המשך הדרךץ מחשבות ארוכות לגבי מה שיראה ומה שכבר קרה. במעלה המדרגות ראיתי אנשים אחרים, המשרד הרי מלא אנשים כל הזמן, "אלפי אנשים" אמרו לי בתחילה, אך יש שעות שאתה מרגיש הרבה יותר קטן מאחד חלקי אלף.

מיד אחרי שהגעתי והכנתי את הקפה בוקר שלי, בשעה הנקובה (חלק בלתי נפרד מטכס פקידותי עתיק יומין) ניגשתי אל שולחן הכתיבה שלי, זה שהקצו לי מבעוד מועד, שם היו מונחים קלסרי על, עמוסי דפים, עמוסי מידע, הכתובים בלשון לקונית ומשעממת, היום זה יום קריאה, היום צריך לקרוא, ולמרקר, ולחדש ולתרגם, ולהבין ולעצור מדי פעם ולהכניס עוד פיסת מידע, ועוד אחת ובסוף גם לנתח ולהגיש ולהפוך את הכל למצגת אחת ועוד אחת, המון פעולות סיזיפיות שתכליתן אחת, תכליתן הסקת מסרנות והשאת ערך לבעלי המניות של חברה עלומה שיושבת במדינה עלומה. כל זה עבור שכר זעום , מעט פידבקים, והמון המון המון עבודה.

נכון שזה נראה אפור וכמעט "הזלתי דמעה" לא פעם היום כששאלתי את עצמי שוב ושוב מה אני עושה פה לעזאזל ולמה הייתי צריך את זה, הרי הרבה יותר פשוט להכנס לעסק של ההורים, להיות חלק מההוויה המשפחתית , להמנע מריבים ומחילוקי דעת, פשוט להיות פשוט.

אבל לא כך הדבר, עוד פעם אחת ועוד פעם שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, מה אני ברמת רוצה להיות? איך אני רואה את היום יום שלי, איך הוא הולך להתבצע? מי בעולם מסביבי הוא מודל לחיקוי, שאני יכול להצביע עליו ולומר ככה הייתי רוצה, זה הבוקר שלי ואלה שעות הצהרים ואהיה מאושר שכך יקר.

לטובת מענה על השאלה הזו הקצה לי היקום את כל הזמן שבעולם, בכל עבודה סיזיפית, המועקה חולפת כעבור זמן קצר ומה שנשאר זה לבהות, לרחף, לחשוב, להרהר ולקבל החלטות אישיות שיהפכו אותך למאושר יותר, לשלם יותר, או אם אתה ממש מתעקב למתוסבך ומתוסכל יותר.

כל דקה סיזיפית שכזו מאלצת אותך להתעמת עם השאלות היותר גדולות שלא יהיה לך זמן אחר להתמודד אתן, מה יקרה מחר, איך אני רוצה שיקרה מחר, בעצם ניתנה לי הפרביליגיה לעשות את אותו הדיון עם סנגורים וקטגורים בשידור חי בתוך המוח, יש המון המו זמן לנהל את זה, הריכוז הסיזיפי לוקח אותך לאותו המקום.

בעצם, בכל בפעם מחדש אתה עומד מול עצמך בעבר ומשווה, משווה את אתה היום לאתה של פעם.

פעם , אבל ממש מזמן הבטחת לעצמך לא מעט דברים, הבטחת שתהיה רזה כל החיים, חוב ראשון, הבטחת שתהיה עשיר, חוב שני, הבטחת שתגיע לשחקים ותחיה חיי הוללות נצחיים, חוב נוסף, והבטחת שהחיים שלך יהיו בכל רגע מאושרים, לא אמו של ההורים, לא כמו של השכנים, לא כמו של הזוג ההוא שהכרת מזמן, לא כמו אלה שראית ברחוב מתווכחים,

ובעצם ברגעים הכי קטנים שלך אתה מבין, שהחיים התקדמו למקום אחר, לא ניתן לשפוט במונחים של רע וטוב, לא ניתן לכמת, אך אתה מבין שאין דרך חזרה, שבלית ברירה, החלומות שלך הפכו לים חובות אבודים.

כאלה שלא חייב לפדות....

פשוט לחייך ולהבין שבחרת דרך תוך כדי הדרך, שהחלומות מתחדשים ולא באמת כדאי להתחייב לחובות חדשים אלא להביט במראה, לסיים עם הקריאה האינסופית, לנסות לשלוח את המצגת במייל המעיק שדווקא עכשיו לא מוכן לשלח עצמו מהדואר היוצא.

וללכת הביתה אליה, לחיבוק מסוג אחר, חיבוק שהוא חיבור, ללא חובות וללא חלומות, אלא פשטות קסומה שממלאת את הנפש ומעלה חיוך גדול.

חובות אבודים