לפני שבועיים, לכבוד יום הולדתי ה43, יצאתי לטיול של שלושה ימים.

החלטתי בספונטניות לעשות חלק משביל הגולן.

לא בדקתי כלום, לא שאלתי שאלות. לקחתי מפה ונסעתי.

ידעתי שאני צריכה להיות קצת לבד עם עצמי.

לחשוב נקי.

לבכות קצת.

במהלך היום הראשון, לקראת סופו, נקעתי את הרגל.

אני לבד באמצע שדה, לפני עוד לפחות 10 ק"מ, שמש קופחת על הראש, השביל מלא קוצים חדים והסימנים מוסתרים ומבלבלים

מה יכולתי לעשות?

פרצתי בצחוק...

למחרת בבוקר שוב נקעתי את אותה הרגל. המחשבה שעברה בי היתה "בחיים אנחנו נכנסים למצבי ישורת. מצבים שיש בהם הרבה סבל. אבל חייבים לצלוח אותם כדי להגיע למשהו טוב שמחכה בסוף"...

הלכתי כמו זומבי.

בלי להרגיש את הגוף.

חשבתי על ויפאסנה.

כשהגעתי בשעת צהריים מאוחרת למאגר סמך, נכנסתי למים הקרירים.

עיסיתי בעדינות את הקרסול הנפוח והכתפיים הדואבות, אכלתי קצת גרנולה, נרדמתי קצת מתחת לעץ קטנטן ופתאום פקחתי את העיניים והבנתי משהו:

לא חייב להיות סבל.

לא חייב.

זו בחירה.

ולא סתם - זו בחירה לא טובה...

יש מעגל שלם של אנשים שנוגעים בחיים שלי (אני אישית מאמינה שיש לנו גם מעגל לא גשמי בנוסף לזה הגשמי)

וכל אחד מהפרטים שבמעגל סובל מעט כשאני מחליטה לסבול.

וואו.

באותו הרגע הבנתי שאני צריכה לעשות כל מאמץ כדי לא להיות בהוויה של סבל.

ולא רק בשבילי, אלא בשביל כל אותם אנשים שנוגעים בי וסובלים יחד איתי...

העמסתי את התרמיל על הגב, צלעתי עוד 2 ק"מ אל הכביש כשאני מחייכת אל עצמי.

תפסתי טרמפים אל האוטו שלי ונתתי לעצמי פטור מהסבל.

לעת עתה...   :)