"תפיסת עולמו של כפרי נבער" י. ויין עתה כולם רואים שהם לוקים בילדותיות, השקיעו הון רב כדי להריץ גלגלים...
זונדל השכים קום כמדי בוקר והחל לתכנן את סדר יומו החדש, אך רעשים שנשמעו מן העמק שלמרגלות ביתו הטרידו את מנוחתו. הוא נטל את ידיו ומיהר להשקיף מבעד לחלון צריפו לגלות מי גילה עניין באזור זניח זה. המחזה שנגלה לנגד עיניו עורר בו רצון לזעוק מרה. בעמק היפה שנשקף מן החלון הסתובבו פועלים רבים. כלי מדידה וחבלים נפרשו לאורך ולרוחב, משקפות ומחשבונים בידיהם וכלי רכב כבדים החלו לרדת במורד ההר. מהר מאד החל השינוי להיראות. מסילה נבנתה, ופסי ברזל עבים נמתחו למרחק שהעין לא הצליחה לראות את סופם. יודעי דבר לחשו באוזנו של זונדל כי פסי הברזל מגיעים מעיר הבירה, עוברים דרך כפרים ועיירות עד לקצה השני של המדינה הגדולה. זונדל שפיקח גדול היה בעיני עצמו, החל לשחוק על כסילותה של הממשלה כאשר הבחין כי ממש בצמוד לביתו הוקמה תחנה רחבת מימדים. עם חיוך מרוח על שפתיו החל זונדל עוקב אחר קצב העבודה, שלטעמו היה מיותר לחלוטין, עד שבבוקר בהיר אחד הבחין כי דגלים צבעוניים מעטרים את אותו מבנה גדול ש"תחנת רכבת" שמו. הוא המתין בסבלנות לראות מה יקרה עתה. לתדהמתו הבחין בבני הכפר הנוהרים בהתלהבות לחנוכת המסילה. הם התגודדו בהתרגשות ליד התחנה ושילמו במזומן, בכסף שעליו עמלו והרוויחו בזיעת אפם תמורת כרטיס מניר המאפשר להם לעלות לרכבת. שעה ארוכה נמשך התור עד שנשמע קול החצוצרה המסן את בואה של הרכבת. הרכבת התקרבה ונעצרה בתחנה. הנוסעים עלו לקרונות וזו החלה לצאת מן הרציף אל הדרך הארוכה. עתה "הבין" זונדל מה כאן אירע. הממשלה המציאה מכונה גדולה שגלגליה נעים במהירות ופועלים באמצעות פחם. ופחם הלא עולה הון רב, לשם כך מוכרת הממשלה כרטיסים, הציבור קונה וכך אפשר לממן את עלות הפחם. חיוך רב עלה על שפתיו של זונדל, "ואני לתומי חשבתי", הוא סח בפני כל בני הכפר שנותרו, "ששרי הממשלה חכמים הם. עתה כולם רואים שהם לוקים בילדותיות. השקיעו הון רב כדי להריץ גלגלים...". בימים אלו מציינים אנשי תקשורת, פוליטיקאים בעבר ובהווה, אישים בעלי יכולת השפעה העומדים לקראת החלטתם אם להתמודד בבחירות הבאות ובאיזו מסגרת ו"מומחים" למיניהם, חמש שנים למלחמת לבנון השנייה. במסגרת מה שמכונה תהליך "הפקת לקחים" מוצאת התקשורת את האשמים לכישלון הצורב שמהדהד עד היום. שמות מן העבר כמו הרמטכ"ל שכיהן באותה תקופה, שר הביטחון, אלוף פיקוד הצפון, מפקדי פלוגות וקציני החטיבות השונות מועלים בזה אחר זה לדיון ציבורי. אופי התנהגותם נידון בהסתכלות שטחית ורדודה, שמם מוכתם וכינויי גנאי מוצמדים להם ביד נדיבה. בלגלוג ובבוז מזכירים הם להמון העם ששר הביטחון הסכל שהציץ מבעד למשקפת אטומה ושיגר איומי סרק לעברו של מזכ"ל חיזבאללה הביא עלינו את האסון הנורא. בכך פחות או יותר מסתכמת אותה תקופה קשה בה קיפחו את חייהם למעלה ממאה יהודים, מאות פצועים, מנוסת תושבים מביתם, טראומות שעד כה לא פגו ונזקים לרכוש בשווי מאות מיליוני שקלים. לאחר שחרצו את גורלם וקבעו מסמרות בשל מי היה כל הסער הגדול הזה, ממשיכה התקשורת ועוברת לאייטם הבא. כל המנתחים והמומחים למיניהם מרצים לציבור הרחב את דעתם בביטחון תוך כדי יצירת אוירה מקצועית ומומחית. הם יודעים להסביר למה ומדוע אירעו ההתרחשויות, ברוב מלל הם מעבירים את משנתם כיצד יש להיערך לבאות וכו´ כראוי לאנשים "מלומדים" היודעים את אשר לפניהם. לנו, משום מה, הם מזכירים את זונדל חביבנו מהסיפור, שאת כל פרשת בניית פסי הרכבת וההשקעה הרבה סביב פיתוח המדינה תרגם בהבנה פשוטה כיאה לכפרי נבער וחסר הבנה מינימאלית כעניין הקשור לרצון הממשלה לסבסד את עלות הפחם היקר באמצעות פיתוי ההמונים לרכישת כרטיסים מנייר. גם הם כמותו חושבים כי את כל האסונות הללו, הצער והיגון, החרדה והביעותים, השבר והשכול סובב הבורא מפני שאי אלו בני אדם שיסודם מעפר וסופם גם הוא לשם לא ידעו להחזיק משקפת כמו שצריך, או בשל אי הכרתם כראוי את מערות הנפץ שבנו אותן מחבלים שפלים בהרי ארץ הארזים. מי שמביט נכונה על העולם יודע ומבין שאם "לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמימות שבלב", על אחת כמה וכמה תפקידן של מלחמות נועדו כדי לעורר אותנו וליישר אורחותינו בדרך הסלולה.
"טיפול תרופתי" ש. ליזרוביץ
אנשי השמאל והאקדמיה, שרויים בתוך עולם של דמיונות, תוך ניתוק מהמציאות. טיפול מקצועי יוכל אולי לעזור.
היה זה באחד מהימים המוגדרים כ"ימי שנאה", יום שכזה ששום דבר לא ממש הולך. אצל יענקי, נראתה התפילה באותו יום בדיוק כפי שהוא הרגיש, שפתיו התגלגלו במהירות בלתי נתפסת, מילים ושברי מילים נפלטים לו מן הפה, בשפה מבולבלת. רק כשגמר, ניגש אליו הרב, בלטיפה ובכאב. "תגיד צדיק" שאל-תבע, שמת לב מה הוצאת מהפה? הבנת מה מיללת? משום שאף אחד אחר לא הצליח להבין. אצל יענקי הנבוך, צצה תשובה מחוכמת. "הרב " כך אמר כתשובה, "הרב שמע את הסיפור על סניגורן של ישראל רבי לוי יצחק זיע"א?" השאלה מיותר לציין היתה רטורית, יענקי המשיך: "פעם הוא ראה ילד כפרי, שמעולם לא לימדוהו, והילד עומד וצועק לאלוקים מהלב, אמר הצדיק, הרי זה כמו ילד קטן שאומר לאביו "אה" "אה" "בה" "בה", והאבא יודע מה בליבו ואוהבו אהבה גדולה. אז גם אני היום הייתי כך" הוסיף יענקי מבליע חיוך... "נכון" ענהו הרב על אתר, ממשיך בתוכחה לבחור שלמולו, "כמה מתרגש ושמח האב לראות את בנו הפעוט בן שנה ושנתים מוציא הברות שכאלו מפיו מנסה לדבר, אך כמה אומלל האב שנאלץ לשמוע את בנו בן השמונה עשרה מדבר בצורה שכזו...".
התובנה הזו, קימת ברבדים שונים. כך למשל מאד משעשע ומרנין את הלב, לראות פעוטות, המשחקים ב"נדמה לי", העולם כולו שלהם, הם שוטרים וגנבים, נהגים וטייסים, נוסעים על גבי "ספינות" ענק, ומניעים "מנופים" רבי עוצמה. עמידה של כמה דקות מאחורי גדר חצר הגנון, מלמדת על עולם עשיר של דמיון, ללא צורך להתמודד עם עול יום יומי, הכל כל כך יפה וזמין. "העולם הוא שלנו", כך הם חשים. יש מקום נוסף בו משחקים כולם בנדמה לי, גם שם יש שוטרים וגנבים, מלכים ונשיאים, נהגים וטייסים, קברניטי "אניות" ענק, רק שם הכל כל כך עצוב, עמידה של כמה דקות מאחרי גדר בית החולים לחולי הנפש מלמד על עולם עשיר של שגעון, של דמיון, של נדמה לי", כל כך עצוב. הבעיה מתחילה כאשר אותם אנשים הזויים, לא נוטלים תרופות, לא מתאשפזים, אלא משוכנעים שהמדינה שלהם, ונורא נורא כועסים כשיש מישהו שלא מסכים איתם. "חוק החרמות" שעבר השבוע, הוציא ממאורותיהם את מיטב אנשי השמאל והאקדמיה הישראלים. אלו שרק לפני כמה ימים צעקו תחת כל מיקרופון טרי, שחייבים לסתום את הפה של המסיתים, לא משנה מי הם, וש"כולם שווים בפני החוק", הם כעת פשוט מ-ז-ו-ע-ז-ע-י-ם מהמחשבה, שמישהו, ותהא זו הכנסת הדמוקרטית, יחקוק איזה חוק שסותר את האג´נדה הפוליטית שלהם, ומקימים קול זעקה על סתימת הפיות. שיהיה ברור, הם לא מיתממים, הם לא מציגים. הם באמת לא מבינים, ובאמת משוכנעים שהדמיון שבמוחם, הוא המציאות! לדידם הרי רוב אזרחי המדינה סבורים כמותם. וכל דעת אחרת בנושאים מדיניים או דתיים, היא של מיעוט חשוך פנאטי ולא נחשב. אנשי אקדמיה ושמאל טענו השבוע בשיא הרצינות כי רוב תושבי המדינה חושבים בדיוק כמותם, ו"מדוע נחקק חוק שכזה?" אחד אחר, נשיא אוניברסיטה ישראלית גדולה, הסביר בטוב טעם, שזה פשוט לא יתכן, ושאם מרצה או פרופסור ייחקר על הבעת עמדותיו וקריאותיו לחרם,יהיו דעותיו קיצוניות ככל שיהיו, הרי שזו פגיעה אנושה בדמוקרטיה, וחתירה תחת אושיותם של אנשי המדע! ומישהו מחכה לילד הקטן, שיצעק היכן הם בגדי המלך, ויברר, עבור כל אותו מיעוט מדומין, על מקום טוב להיות בו. מקום המתאים לבני אדם שמנותקים מהמציאות. או כזה של פעוטות משתעשעים, ואם לא נעים או לא מתאים, אולי, אפעס... מי יודע... אולי בחוסר ברירה, כדאי להציע איזה טיפול רפואי מתאים, שיחזיר את בעלי הדמיון, אל קרקע המציאות.
"להציל את העולם!" ל. מאיר הדאגה לטובתם הרוחנית של אחינו, אמורה לדחות את רצונם!
דרמה אנושית יוצאת דופן, התרחשה השבוע בין כתלי בית-המשפט. המדובר בנערה, אשר לקתה בגידול ממאיר שאיים על חייה, ולא הותיר כל דרך להצילם כי אם במחיר כואב מנשוא: כריתת ידה של הנערה, מה שישאיר לה את חייה לשלל, אולם יותיר אותה בעלת-מום למשך כל חייה. בנקודה זו, נחלקו הדעות: הרופאים, כמובן, המליצו על כריתת היד והצלת חייה של הנערה. האם לעומת זאת, סברה אחרת. לדעתה, עדיף לבתה המוות על פני חיים כבעלת-מום, ומשום כך היא התנגדה נחרצות לביצוע הפעולה הכירורגית. בסופו של תהליך, כאמור, הונח הנושא על שולחנו של בית המשפט, שפסק את פסוקו נחרצות: הילדה תנותח. בניגוד לדעתה של האם. החיים, יקרים מכדי שניתן יהא להפקירם בידיה של אם אשר אינה רואה לנגד עיניה את טובתה האמיתית של בתה. "צר לי מאד" סיכם זאת השופט, "כי האם, אשר אין ספק באהבתה לבתה, ממאנת לראות את המציאות נכוחה ומסרבת לאפשר לבתה סיכוי לחיים. אמנם ללא יד, אולם עם דגש על ´חיים´". פסק הדין היה נחרץ ביותר, ואף זכה לאהדה רבה. בפורומים שונים, שהעמידו למבחן אהדת הציבור את החלטת השופט, היתה הדעה אחידה כמעט לגמרי. לאם נתונה אמנם הזכות להכריע בשאלות הרות גורל הנוגעות לעתיד בתה, אולם זכות זו מוגבלת. כאשר על כף המאזניים עומדים חייה הצעירים של ילדה, שמרבית הסיכויים נתונים לכך שתמצא את מותה אם לא תזכה לטיפול הרפואי לו היא ראויה, דעתה של האם מאבדת את משקלה הסגולי. את הפוקוס יש לכוון אל עבר הילדה וטובתה האמיתית, כפי שהיא נתפסת בעיניים בוגרות. אחראיות.
במדינת ישראל, מתחנכים מליוני יהודים בחינוך כפרני, שמנתק כל זיקה בינם ובין השורשים המחברים אותם אל מקור החיים: אל מורשתם, אל עמם, אל אבותיהם הקדושים, אל אביהם שבשמים אשר ממנו הכל. מליוני ילדים אינם יודעים מהי שבת, מהו שמע ישראל. הציבור החרדי ושלוחיו, שלוחי דרבנן הפועלים מכוחם ועל פי הוראותיהם של גדולי הדור, מנסים ביכולותיהם הדלות לעמוד בפרץ, להחדיר מעט לחלוחית של ´חיים´ אל מערכת החינוך הכללית, ולשמר במידה מסוימת את צביונה היהודי של המדינה. אולם ככלות הכל, איננו אלא מיעוט במדינה, מיעוט שולי יחסית. כוחנו הפרלמנטרי אינו מאפשר לנו להטות את הכף לצידנו, ואבירי הצדק בהיכלי השן שבבתי המשפט אינם נוטים להיחלץ לעזרתנו, בלשון המעטה. אולם בפיהם של אחינו התועים, המנהלים בעוז את מלחמת החושך באור, ישנו טיעון החוזר על עצמו שוב ושוב: "די לכפיה הדתית!" הם זועקים. ואנו? אנו כמובן ממאנים. אנו ממשיכים להאבק, להלחם מבלי להרפות, למען הצלת חייהם של אחינו, של ילדיהם, של צאצאיהם אשר מי יודע אם ימשיכו להיות חלק מכלל-ישראל בעוד דור או שניים. לעיתים נדמה, כי סלע המחלוקת בינינו ובין אחינו התועים, נסוב סביב שאלת זכות הפרט להכריע בדבר גורלו וגורל ילדיו. אולם הנה מתברר, כי לא כך הם פני הדברים. כאשר נוגעים הדברים לחיי שעה, מאפיינת תמימות דעים מוחלטת את השיח הציבורי: טובת הילד, טובתו האמיתית — היא אשר צריכה לעמוד לנגד עיניה של החברה. רצונם של ההורים, דעתם או השקפת עולמם, אינם רלוונטיים כלל לגופו של ענין. מתברר, שבשאלת הכפיה לשמירת ערכים שעברו תחת שבט ביקורתו של בשר-ודם, ישנו קונצנזוס. מסתבר כי סלע המחלוקת בשאלת החינוך הניתן לילדי ישראל או בכל שאלה אחרת הנוגעת ליחסי דת ומדינה, אינו עוסק כלל בשאלת זכות ההורה להכתיב את עתיד ילדיו, או בשאלת הכפיה הדתית. הוא עוסק בשאלה משמעותית בהרבה: בשאלה הקיומית, המהותית, אודות טיבם של חיים. אודות ערכם או אפסיותם של חיים שאין בהם תורה ויראת-שמים. בעוד אחינו רואים את חזות הכל בהצלחה חומרית, בחיי-שעה, הרי שאנו מבינים את תמונת המצב לאשורה. אנו יודעים כי גוף בלי נשמה אינו שווה מאומה. אנו מכירים בכך שילד יהודי המנותק ממבועי החיים, מובל ביד גסה אל מותו הרוחני, הגרוע שבעתיים ממוות גשמי ביסורים. זוהי נקודת המחלוקת סביבה נסוב השיח בינינו ובין אחינו התועים, ובנקודה זו, ברור לכל בר דעת כי שמורה לנו הזכות לפעול כמיטב יכולתנו על פי השקפת עולמנו, וזאת מתוקף אותה ליברליזציה בה מתהדר הצד שכנגד! אלא שאם לא היו טענות אלו מוצאות להן מקום אלא בפיהם של אחינו הרחוקים מאור התורה ומצוותיה, ניחא. אולם למרבה הכאב, טענות אלו, מחלחלות אט-אט גם אל מחננו פנימה. יותר ויותר אנשים מקרבנו, מהססים להכריז בפה-מלא את האמת לאמיתה, ולהודיע קבל-עם-ועדה כי אכן, לו היה הדבר בידם, מבקשים היו לכפות את כל בניו של מלך מלכי המלכים ללכת בדרך אותה התווה להם האב הרחמן. וכאן, דומה כי צריכים אנו לחדד בליבנו את ההשקפה הטהורה, ולהזכיר לעצמנו כי גם אם אחינו התועים אינם מבינים את תמונת המצב לאשורה, עלינו לקבל אחריות על שלומם האמיתי של אותם שאינם יודעים להבחין בין סם-המוות לסם-החיים. עלינו לחזק בליבנו את הליגיטימציה של המאבקים אותם מנהלים שלוחינו, מתוך הנחה כי כל שיעלה בידנו להציל — והיה זה שכרנו!
"הפעור המודרני" מ. שוטלנד אין סכנה גדולה יותר מבשורה זו ש"העולם שייך לצעירים", לבית המתנהל על אדני התורה והיראה!
לפני למעלה מעשור, עמדנו על ניגוד לכאורה, בדברי המדרש, שרש"י הקדוש מביא בעניין בעל פעור. שהנה עה"פ (במדבר כה,ב) ותקראנה לעם... וישתחוו לאלוהיהן — פירש"י: ...והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחווה לזה: ואילו על מש"כ בפסוק הבא, ויצמד ישראל לבעל פעור — פירש: פעור, על שם שפוערין לפניו ... וידועים דברי מרן הגר"ח שמואלביץ זצוק"ל, שעבודתו של אליל זה הייתה, אדרבא, לבזותו, על מנת להראות שאין כל גדר. אלא שאם כן קשה ממה נפשך, האם עבודתו היא בהשתחוויה כמו שכתב רש"י בפסוק הראשון או לבזותו כפי שכתב בפסוק הבא ואיך מתיישבים שני הדברים. ובזמנו, בהסכמת ת"ח ובדיבוק חברים, תירצנו את הדברים זה בזה. והיינו, שאכן עבודתו של הפעור היא בביזויו. אלא שקודם שנעבד, אין בו חשיבות שאפשר לבזות. אשר על כן, בשלב ראשון היו מכבדים אותו בהשתחוויה וכל זאת על מנת להעצים את ביזויו בשלב שני, וכדברי מרן הגר"ח שמואלביץ. בימים ההם, הבאנו דברים אלו על מנת לבאר תמיהה שהייתה לנו על ההמון הישראלי, שלמרות הרגלו לבזות כל ערך ובכלל זה את ערכיו שלו, הייתה עוד שמורה אצלו פינת יראה וכבוד מהחונטה המשפטית בהנהגת הבג"ץ תחת אהרן ברק, שהיה אז בשיא כוחו. ולפי דברים אלה, הסברנו, שהמדובר בעוד שלב ראשון של כיבוד ערך, בדרך לביזויו בשלב שני. כמדומה, שכל מה שארע מאז, מאשר הסבר זה, וגם אם כיום (לאחר שהושלכו עליה נעליים אמיתיים או וירטואליים) חרף ירידתה של אותה חונטה עוד נותר לה מעט כבוד, עוד חזון למועד...
והנה בשנים האחרונות, אנו מצויים תחת התקפה כבידה של הס"מ, תחת מגמת הפעור לפרוץ את כל הגדרים, אלא שהפעם המהלך הוא הפוך: ללא כל יוזמה ראשונית לדבר עבירה ח"ו, נפרצים כל הגדרים שאחריהם היינו מוגנים למצער. המהפכה הטכנולוגית הממוחשבת, מביאה לכל בית, שלל אמצעים בעלי פוטנציאל התפקרות. ההתמקדות בפרטים כשלעצמם, על אף החיוביות שבה, עלולה להסיח את הדעת מהמכלול והמכנה המשותף שבכולם, לאמור, ביטול המחיצות הפיזיות שפעם גוננו על פנימיותו של בית ומתוך כך, חשיפת יושביו למבול גירויים, שחיתויות וניסיונות. אין המדובר רק בחדירת המחיצות המעשיות המבדילות את הבית מסביבתו, כמו אפשרויות התקשורת באמצעות, מחשבים וצעצועי אלקטרוניקה, פלאפונים ואף קווים נייחים, שגם דרכם פורצים כל מיני מרעין בישין. מעבר לשלל האפשרויות הטכניות הגלומה במכשירים אלו לבטל את המחיצות, קיימת ברובד העמוק של המסה הטכנולוגית, גם חתירה מנטאלית תחת סמכויות הבוגרים המצויים בו. זאת בעצם החדשנות בשיטות ההפעלה שלהם, המעמידה יתרון ברור לצעירים על פני מבוגרים. כלל ידוע הוא, שהפעלתם של מכשירים אלו, נלמדת בקלות יתר בקרב הרכים בשנים. זאת אף, ביחס לבוגרים, שיש להם השכלה טכנולוגית יותר גבוהה. קשה להסביר זאת, אך גם בעולם החיצוני ואפילו בקרב מתכנתים העוסקים כל ימיהם במדעי המחשב, ישנו יתרון רב למתחילים הדוחקים את הותיקים, בהסתגלותם המהירה לשיטות החדשות המופיעות ללא הרף. תרגומה של משוואה זו, לשליטה הפשוטה בתפעול מכשירים חדשים המצויים כמעט בכל בית, מציגה את יחסי הכוחות המנטאליים בין המבוגרים לצעירים, באור, שחסרי דעת עלולים ללמוד ממנו זלזול ביתרון בבגרות וניסיון החיים. אין סכנה גדולה יותר מבשורה זו ש"העולם שייך לצעירים", לבית המתנהל על אדני התורה והיראה! על מנת לתאר את מגוון הסכנות הנובעות מהתקפה זו של הס"מ לפרטיהם, יש צורך ביריעה רחבה הרבה מעבר ליכולתו של מאמר אחד בעיתון. אך אין זה פוטר אותנו מהתבוננות כללית על מהות הדברים ו"תן לחכם ויחכם...". כללו של דבר כאמור, מעמיד בפנינו מציאות של, ביטול מחיצות כללי, בפני תכנים חיצוניים מתחתית חביונן של המקולקלות באומות, בבחינת פריצה טוטאלית של הגדרים הרוחניים ח"ו. כל כניעה למציאות זו, מתוך עצלות מחשבתית המלווה בדברי ייאוש וחוסר אונים בנוסח, "זה מה שיש כיום", או "אי אפשר להתקיים בזמננו המודרניים תוך עימות מול הסכנות הטכנולוגיות" — היא בבחינת השתחוויה ל"בעל פעור המודרני". הסגידה העיוורת לחדשנות עד כדי השלמה עם מוראותיה, מונעת את העמידה על הנפש פשוטו כמשמעו. בשונה מסדר הדברים כפי שמשתמע מדברי רש"י על "בעל פעור", זו באה הפעם לאחר פריצת הגדרים, על מנת לתת לה תוקף והכשר. רק אם נעמוד על כך שאסור להכיר אפילו ב"בדיעבד" שבסכנות אלו, אולי נוכל בס"ד ובדי עמל להינצל, מקבלתם גם לכתחילה. אין דרך אחרת. |